בעודי כורע אל מעל לאסלה,
בתנוחה שאינה משתמעת לשתי פנים
אני שולח מבט ממוקד אל עבר ערימת הצואה שלי,
אותה ילדתי זה עתה.
אני מנסה לטלפת איתה.
אני מצליח חלקית;
אני קולט הרבה רגשות סותרים
ומבוכה רבה. מבוכה רבה.
אני מאזין.
היא תמהה על מצבה.
לרגע אני משתתף בתמיהה.
אני מנגב ושוטף אותה הלאה,
והיא מפליגה, מפליגה...