עוד ארבעה ימים יהיה זה שלוש שנים ליום שבו שהתאבדת.
אני כבר יכולה להגיד את זה, את המילה ההיא שלא יכולתי להגיד
כמעט שלוש שנים. יכולה להגיד אותה ולא להתחיל לבכות, או לעצור
באמצע. התחלתי להתרגל לעובדה שלא תחזור, אפשר אפילו להגיד
שלקבל את זה, למרות שעדיין לא הבנתי למה עשית את זה, למה
התאבדת. הסיבה לעולם לא תהיה ברורה.
ביום ראשון האזכרה שלך. וואו, שלוש שנים זה המון זמן, המון זמן
בלעדיך. אני חושבת שעצם העובדה שהתחלתי לקבל את המוות שלך זה
הצעד הראשון בלהמשיך הלאה, בתקווה שאחרי השלב הזה יגיע השלב
שאני אפסיק להרגיש מה שאני מרגישה עכשיו, מה שאני מרגישה כבר
שלוש שנים. זה טוב שאני ממשיכה הלאה, לא? לא היית רוצה שאני
אהיה עצובה כל הזמן, נכון? אתה יודע שגם אם אני אפסיק להרגיש
את כל מה שאני מרגישה עכשיו, אני לא אשכח אותך, נכון? אני
בחיים לא אשכח אותך ולא יהיה יום שאני לא אחשוב עליך, מבטיחה.
אבל אני צריכה לקבל את זה שאתה נמצא עכשיו איפה שרצית להיות,
איפה שאולי יותר טוב לך. אני צריכה להיות שמחה בשבילך ואולי
אפילו להשתחרר מהמוות שלך קצת.
הרבה אנשים אומרים לי שזה לא טוב לשקוע הרבה במחשבות עליך. הם
לא מבינים שזה באמת עושה לי טוב. הם לא מבינים שלפעמים זה טוב
לחשוב על כאלה דברים ושהדמעות? הדמעות והבכי משחררים הרבה כאב
שמוחזק בפנים, הרבה כאב ששום דבר אחר לא יכול להוציא.
אין לך מושג עד כמה אתה חסר. איך ברגע שאני יושבת לבד, אתה
מגיע למחשבות שלי, לראש שלי, ללב שלי. אני יודעת שאני צריכה
לשחרר, להרפות מעט, אבל קשה לי ואני לא יודעת אם אני מסוגלת
לעשות את זה. אני רוצה, אבל באמת לא נראה לי שאני מסוגלת.
למדתי לחיות בשקר, למדתי להראות שהכל אצלי בסדר, למרות שבפנים
משתוללת סערת רגשות. למדתי לחייך והחיוך כבר נראה ממש אמיתי,
ממש כאילו הוא יוצא מבפנים, מהלב, אבל הוא נועד רק כדי לכסות
על העצב שמסרב להעלם. אני מקווה שבשלב מסויים החיוך הזה יהיה
אמיתי, אני רוצה שהוא יגיע מבפנים, לא רוצה להעמיד פנים יותר.
נמאס לי.