לשירה שלי' שתדע תמיד שאני שם מחכה לה בקצה השני של הטלפון,
שאני אוהבת אותה תמיד, החברה הכי טובה שמישהו יכול לבקש ושיהיה
בסדר בסוף. שתדע שהיא הכי מדהימה ביקום.


הולכת על ההר. על הקצה. על הצוק. מלמעלה - שמים קודרים. מלמטה
- תהום עמוקה.הולכת על ההר. גופה משתקף על העננים בצבעי השמש.
היא מתנדנדת. בין האדמה לבין התהום. בין החיים לבין המוות. כל
דבר שקורה לה, כל דיבור, כל פגיעה, כל פצע, מכבה אותה עוד
יותר. והברק בעיניים הולך וכבה. ולעיתים, אפילו שביב של תקווה
אין שם.מנסה לנשום, להישאר מעל המים, ולהינצל. אבל כוח המשיכה
חזק ממנה. ולפעמים היא חייבת ליפול.

והיא כל כך נפלאה. כל כך נפלאה שאין דבר ביקום שיכול להשתוות
ליופייה. כל כך נפלאה עד ששום סופר לא הצליח למצוא מילה שתתאר
את כל הקסם שבה.כל כך נפלאה שאין מספיק מקום בעולם שיכיל את כל
האהבה ואת כל ההערכה שיש לי כלפיה. אני לא מוכנה לתת לה ליפול.
אני לא אוותר עליה. אני אחזיק את ידה יומם וליל אם זה מה
שיגרום לה להישאר על קרקע בטוחה. איך זה  יכול להיות שממשיכים
לפגוע באדם כל כך טוב? ולמה לה - שהיא הבן אדם הכי רגיש בעולם
- למה לה זה מגיע? מבחוץ, מבפנים, מפלצות קטנות שקורעות את
נשמתה.

ובכן, אני לא אתן לזה לקרות.לא. אני אהיה שם. אני שם עכשיו.
אני הייתי שם בעבר. ולא משנה מה יהיה אני אמשיך להיות שם. כדי
לעזור. ולנחם. ולהיות. וכדי שהיא תבין שהיא באמת הכי נפלאה
בעולם. החברה הכי טובה שיש.

ושמותר לי.

לעזור לה.