לעמרי.
מחיאות הכפיים הדהדו באוזני ותוך דקות ספורות חשתי את עצמי
נסחפת עם זרם האנשים אל עבר הרחוב. משמצאני עמרי נשאני על
כתפיו הרחבות והחזקות והחל לרוץ ולצעוק: "אנחנו לא מפחדים".
מלווה בקריאות הידד ובוז כאחד המשיך במסע מטופש זה, כשאני על
כתפיו, עד שהגענו לתחנת האוטובוס. שם הואיל בטובו להפסיק לצעוק
ולהוריד אותי מהכתפיים. באוטובוס הוא התעקש לשלם עליי וכל הדרך
חזרה הביתה דן איתי ועם שכנינו לאוטובוס בסוגיית הפחד. חלקם
אמרו שאכן צדק כשאמר מה שאמר, אחרים סתם שתקו ורק אני חשבתי לי
בליבי: "מי אמר לך שאנחנו לא מפחדים?" ולמחרת היה עוד פיגוע. |
