לפעמים אני חושבת, איך אפשר להיות מוקפת כ"כ הרבה אנשים
ולהרגיש כ"כ לבד?
איך הכל נראה כזה טוב מבחוץ, ומרגיש כ"כ רע מבפנים...
לפעמים אני תוהה, למה כל האנשים שנותנים מעצמם הכי הרבה בשביל
אחרים, לא מקבלים כלום בחזרה?
איך אפשר להיות שם בשביל כל אחד ולא לעזוב עד שיופיע לו חיוך
על הפנים, ואף אחד לא ייגש אליי גם כשהפנים שלי יהיו מלאות
בדמעות...
לפעמים אני שואלת את עצמי, מתי אני אגיע באמת לאן שאני רוצה?
בלי שום מועקה, בלי שום גוש בגרון, בלי שום בעיה, פשוט אושר.
מתי אני ארגיש שבאמת לאנשים אכפת, שמעריכים מה שאני עושה, שאני
באמת שייכת?
ואני מדמיינת מה יקרה ומה ירגישו אם אני פשוט אסיים את הכל,
ובעצם, החיים זה כל מה שיש, ואני יודעת שאני לא אעז לעשות
כלום, אבל מעריכים דברים רק כשהם אינם, ואולי פתאום כולם
ירגישו כמה צריכים עצה שלי או חיבוק שלי או סתם מילה קטנה שלי
או אפילו רק מבט.
ולפעמים אני סתם חושבת שאולי בעצם אני זיוף אחד גדול, מישהי
שרק מציגה את עצמה בתור אחת שאכפת לה מהעולם, ובעצם היא פשוט
עושה הכל בשביל לקבל קצת חיבה. ואולי לא. איך בכלל אני אמורה
להבין מה נמצא כאן, בפנים?
לפעמים אני חושבת שזאת התקופה הכי יפה בחיים, ולפעמים אני פשוט
רוצה להינעל בחדר עם הדיסקמן ולבכות עד שהגוף שלי לא יחזיק
יותר מעמד.

ולפעמים אני לא רוצה כלום.

וכשאני מגיעה למצב הזה, תדעו שבאמת אני קרובה לסוף,
ואולי רק אחרי כל זה תגידו שהייתם צריכים אותי ושאתם רוצים
אותי כאן.

אבל בינתיים אני צריכה אתכם.
ואתם לא שם.