יושבים על ספסל בפינקס פינת אבן גבירול, השעה חמש והתחת של
השמש כבר בפנים של הים, קריר, אפלולי, סגרירי, מגעיל.
אני גלעד ויוני יושבים על הספסל, אוכלים ארטיק אחרון לפני
החורף,
יוני אוכל ארטיק אננס, גלעד אוכל בומבה, ואני מתחלק בין ביסים
מהקרטיב לימון שלי לבין שאכטות ארוכות ועמוקות מהסיגריה ביד
השניה. שאכטה, ביס, ולהוציא עשן טעים ומתקתק, בקצב מונוטוני
איטי ומשעמם כמעט כמו סידור האכילה שלי את הארטיק יורד עלינו
ערב מלוכלך שחור ומחוספס, מהסוג הכל כך דוחה שיכול אפילו
להמאיס עליך אכילת ארטיק לימון.
גלעד ויוני יושבים וצוחקים ואני רב איתה בטלפון. לאט לאט אני
מתחיל להרגיש שכמו שהקיץ עוזב אותי, כך גם היא מתרחקת ממני
בצעדי ענק.
אני מנסה לשתף אותם בצערי שניהם מסתכלים עליי בפרצוף של עגל,
עד שגלעד פותח ואומר: "היית צריך להכניס לה פלאסקה טובה אחת"
במבטא של סבתא פולניה שכבר ראתה גטו או שניים. כולנו צוחקים
הרבה, וכשהצחוק נפסק הערב שוב נהיה קודר ומציק, ממש ממש מציק.
בדרך הביתה אני יושב באוטובוס, יוני מסביר לגלעד על נפלאות
המוח היהודי ומה הוא מסוגל לייצר, ("פה למשל היה פעם בסיס
ריגול של האצ"ל, אחח גאווה תראה מה המוח היהודי מסוגל לעשות")
אני מחובר לדיסקמן (ידיד אמת) בינתיים אנשים מתוך האוזניות
מדברים אלי:  
I wish I were special
so fucking special
...but im a creep
הסולן של רדיוהד יורד לעצמו לחיים, אני מזדהה.
אני מתחיל להרהר לעצמי מה קורה פה,
נמאס לי מהעולם?
לעולם נמאס ממני?
איכשהו הגעתי הביתה, הוצאתי בקבוק בירה, לטלפון היא כבר לא
עונה לי, הערב הופך ללילה, קר, האוויר דחוס ויבש, אני לאט לאט
שותה מהבירה בצורה קצובה, מתחלק בה עם שאכטות מהסיגריה שביד
השניה, שאכטה, שלוק, להוציא עשן מסריח עם טעם לוואי של
אלכוהול, טעם לוואי של לילה ארוך שבו אפילו לכוכבים אין טעם
לזרוח,
לילה עם טעם לוואי של בירה אחרונה לפני החורף.