היא רודפת אחרי ברחובות הכי חשוכים, ואני רצה, בכל הכוח.
הזמן כבר איבד משמעות, נראה לי שאני כבר רצה מפניה שעה וחצי,
אולי אפילו יותר.
מידי פעם אני מביטה אחורה, ומאבדת שיווי משקל, מפנה את ראשי
בחזרה ומתייצבת.
היא רחוקה, אני נרגעת, אבל אני מרגישה אותה נושפת בערפי,
מרגישה את הבל פיה המבחיל, ומייד מנסה לשכנע את עצמי שאני רק
הוזה, היא כבר מזמן איבדה אותי, אני סתם פרנואידית.
אני לא... היא עדיין מאחורי, ואני ממשיכה לרוץ. נשימתי כבדה,
אני לא יכולה להמשיך יותר.
אני מנסה לצעוק לעזרה, למישהו. לדני, לשירלי, לאביגיל, לנועם.
איפה אתם?? אתם לא רואים שהיא פה? היא מאחורי, היא עוד שניה
תופסת אותי, ואז לא תראו אותי יותר ... מה אתכם?? לאן נעלמתם
לי, דווקא כשאני צריכה אתכם...
מה קרה? אתם לא צריכים יותר שאני אביא לכם איזה ספר? לא צריכים
יותר טרמפ לשומקום?  הלחץ בגופי עולה, ואני ממשיכה לרוץ, אין
לי מושג איך אני מסוגלת.
אני עומדת להתמוטט.
לא יכול להיות שאני לבד בסיוט הזה, היא לא מתעייפת, ממשיכה
לרוץ אחרי, מבטה חתום, פיה סגור, היא לא נושמת.
אני מחפשת מסביב, איזה פח, סמטה, קיר להסתתר מאחוריו, אבל
פתאום הכל נעלם.
גם הקיר עליו עשיתי עם דניאל את הגרפיטי שלנו נעלם...
הכל חשוף, אני חשופה...
איפה האהבה שלי? איפה האביר שלי על הסוס הלבן?
גם הוא אולי החליט להתקדם בחיים... לעזוב את הנסיכה הכלואה שלו
ואת הסוס הלבן ולעבור לאיזה מכונית חדשנית, לאסוף איזו
בלונדינית מצהלה, ולעשות איתה כל מה שרק ירצה, בלי לסכן עצמו,
בלי להפגע.
כנראה שהוא לא מעריך את השקיעות הנוגות שהיינו יכולים להעביר
ביחד, אם הוא היה רק ממשיך להתאמץ.
"נמאס לי", הוא אמר לי, "מבאס להציל אותך כל הזמן".
נו, מה זאת אשמתי שאני מאלה שתמיד חייבים להציל אותן?
ועכשיו לכולם נמאס, ואני צריכה להציל את עצמי, פשוט אין לי
מושג איך.
אני שוקעת במחשבות תוך כדי ריצה, מאבדת שיווי משקל,
ונופלת...


שיט.
אני לבד.