"הנה הכסף, עתה הסתלקי!" הפטיר. היא ניקתה את אזור מפשעתה
בעזרת ממחטה עכרורית, ויצאה אל חדר המדרגות. התואר אשר הצמיד
לה הדהד בראשה: "כלבה מטונפת!". היא נכנסה למעלית ולחצה על
הכפתור לקומת הקרקע. ריח מוכר של אמוניה נישא באוויר. היא
עיקלה את זווית פיה, הרימה את שמלת המלמלה הוורודה אל על,
והפרישה מי רגליים בניחוח ורדים.
היא ירדה בקומת הקרקע. הרחוב נשקף לעיניה; מואר היה במאור בוקר
חינני אשר ניזון בצעדי צב מן החמה שזחלה בשמי העיר. היא יצאה
אל הרחוב הסואן, עושה את דרכה אל המכולה בה היא מתאכסנת עם
חברתה. עוברי האורח היו נראים כטרודים בענייני היום; בתי הקפה
היו מלאים מפה לפה באנשים אשר שתו בעונג כוסות קהווה שחור
ומתוק, והבוטיקים אכלסו קהל יעד מגוון. פניה הכהות קרנו למראית
הנערות אשר אצו במעלה הרחוב, ממהרות לבית הספר.
היא נסחבה במדרגות השיש, עד שלבסוף נכנסה אל תוך המכולה.
חברתה, מרים, קדמה אותה ברינה והציעה את מיטתה. "כמה הרווחת
היום?" התעניינה. "כמה פרוטות; מאתיים ליש"ט לכל היותר," ענתה.
היא פשטה את שמלתה האקזוטית ואת בגדיה התחתונים, ונשכבה עירומה
במיטה. "היה לי יום קשה. בקשות חריגות," התלוננה באוזניה של
מרים. עיניה נסגרו לאיטן, והיא שקעה בשינה ערבה.
"קומי, כבר ערב," צעקה מרים מפאתי המכולה. שרה פקחה את עיניה.
כאבי תופת אחזו בבטנה, ושפתיה היו דביקות ולבנות כסיד. היא
ירדה מהמיטה ופנתה אל עבר מרים, שכבר התאפרה והתגנדרה לקראת
בוא הלילה. "היכן את היום?" שאלה. "איני יודעת. מרכז לונדון
כפי הנראה," ענתה מרים בקול חלוש. שתי הנערות היו בשנות
העלומים לחייהן; בנות שש עשרה ליתר דיוק. הן נזרקו מאין ספור
משפחות אומנות, והתדרדרו לחיי הרחוב באין מפריע. הרחוב בלע
אותן, מחבק אותן לחיקו ואוחז בהן בחוזקה, כאם הנאחזת בפעוטה.
הן נראו כבנות עשרים לכל היותר; גופן מלא, אך שופע קימורים
במקומות הנכונים. הן היו נתונות לרשות עצמן, והרוויחו את כספן
בזכות גילן הצעיר ותעוזה אשר אינה מכירה בגבולות ההיגיון
הבריא. הן נאנסו מדי יום והושפלו בידי עשרות ומאות של גברים
מלאי תשוקה אסורה, עוברות מיד ליד כסחורה פגומה. הן היו רגילות
לכך; דבר לא יעצור את שרה ומרים שכן הן בלתי מנוצחות. הבנות
עבדו על חזותן במשך כמה דקות בודדות, משוחחות על רזי המקצוע
ומחליפות חוויות. לבסוף, ברדת החשיכה, הן היו מוכנות לכבוש את
הרחוב בסערה. הן יצאו מהמכולה החשוכה ופנו לדרכן. שרה לימין,
ומרים לשמאל.


רכב מרצדס מהודר עצר בחריקת בלמים על יד שרה. בן מיעוטים צעיר
פתח את דלת הנהג ובירר את מחיר שירותיה. היא חשפה טפח מישבנה,
מנסה לפתותו, ונקבה במחיר מתוקנן. הוא נראה מהרהר לשנייה, אך
מראה גופה הצעיר והטבעי הכריעו, והוא לקחה עימו. הוא פנה
למשעול חשוך, עצר, וקרא לה אליו. ריח גופו היה כריח עצי הצפצפה
אשר גדלו בסביבת ביתה כשהייתה ילדה קטנה. היא התמכרה לריח,
ונמשכה אל עבר גופו הגרום. הוא פתח את רוכסן מכנסיו ועשה בה
כבשלו. המשגל נמשך מספר דקות, ובסופן היא ירדה מהרכב ופנתה
לדרכה.
היא התהלכה במדרכה, מנענעת את עכוזה, כשפלג גופה התחתון ספוג
זיעה ועתיר בנוזל האהבה הגברי. היה זה לקוחה הראשון לערב זה.
לחישות זימה נשמעו מכיוונם של שלושה גברים מבוסמים אשר עברו
בסמוך אליה. היא צמאה לפעילות; גופה נזקק אנושות לרעל האהבה.
היא חצתה את הכביש, כשצעיר מקומי ניגש אליה והתעניין בה. הוא
הציע לה סכום מצלצלים רב בעבור שירותיה. היא הסכימה ללא לבטים.
הם ניגשו אל מאחורי מתכת מרוקעת אשר הייתה מונחת בקרן הרחוב
והתעלסו בתאווה, חבויים מעיני העוברים ושבים. היא ביצעה את
עבודתה נאמנה והותירה אותו תשוש. אספה את כספה ונטשה אותו,
פונה אל עבר הרחוב הבא.
מאור הלבנה ריצד על פני שורות הבתים, מפיץ אור על חלונות
הזכוכית וזגוגיות הרכבים. ילדי רחוב פראיים הסתובבו בחוסר מעש,
מביטים על העוברים ושבים כבז המחפש את טרפו. היא פנתה אל רחוב
מקביל, והספיקה לשמוע בחורה המגדפת את חברה לחיים בקולי קולות;
"בן זונה מנוול! עוף לי מהעיניים!!!". "איזה עולם! הוויה בה
בחורה אינה יכולה לחיות חיים הגונים לצד בחיר לבה," הרהרה.
היא הגתה בקול, ובהיסח הדעת נתקלה בזאטוט כושי גלמוד. הילדון
בהה בה, וכשקירבה את ידה אל ראשו על מנת ללטפו, התפלץ ונשא את
רגליו אל עבר אישון הליל. כאב הבטן תקף אותה ביתר עוז והיא
התיישבה על ספסל. לא היה זה כאב מחזור או המכאוב אשר מופיע לצד
השפעות התסמונת הקדם-וסתית. ייסורי התופת עינו את גופה, אך היא
הייתה נחושה להמשיך בדרכה על מנת למצוא צרכנים נוספים. בנתיב
הליכתה ראתה אישה ערבייה אשר ישבה על הארץ, מקבצת נדבות כשבתה
שכובה למרגלותיה. שרה הושיטה את ידה אל ארנק העור אשר בתיקה,
הוציאה שלושה מטבעות, והניחה אותם בכף ידה של האישה. ידה של
הקבצנית הייתה קרה כשלג וציפורניה גדולות כטפרים. שרה ניתקה את
המגע עם האישה והחישה את צעדיה. הרחוב היה שומם. היא הסתכלה
בשעונה; "כבר ארבע אחרי חצות ואני תקועה בחור הזה," מלמלה
בעצבנות. הרכבת התחתית הייתה קרובה. לפתע היא נעצרה. על העפר,
בצד הדרך, הייתה זרוקה גווייה של דרדק. היא עצרה את נשימתה
וקרבה אל העולל. ידה הייתה על צווארו; הוא מת. "אלוהים
אדירים!" נהמה. אגל, ואחריו אגל נוסף, זרמו במורד סנטרה. ליבה
נתמלא ביגון קודר; מראה הילד נחקק בזיכרונה. היא נסה מן הרחוב
במרוצה, בורחת הרחק מן השואה שסביבה. כעת הייתה בתחנת הרכבת
התחתית; בטנה מאיימת להקיז את נוזל החיים, וראשה סחרחר.
בהליכתה, התנדנדה כמות שהייתה בגילופין.
קרבה אל הרכבת המתקרבת, נזהרת שלא ליפול על המסילה, וחיכתה עד
שזו תעצור. משעצרה הרכבת, היא עלתה לתוכה והטילה את גופה על
המושב החמים.  


חייה של מרים לא היטיבו עמה. אביה התעלל בה מינית ואמה נהגה
להרעיבה מדי כמה ימים. כשמלאו לה שניים עשר חורפים, העניק לה
אביה דורון בלתי נשכח; הוא עישן את הטבק הקולומביאני עד אבדן
חושים, ובהיותו נתון לדלוזיות חולניות, טיפל בה עד שהתעלפה.
למחרת היום היא הובהלה לבית החולים, ונזקקה לניתוח באגנה.
רשויות הרווחה דאגו לה והוציאו אותה מביתה ומרשות הוריה
הביולוגיים, והיא הועברה למשפחה אורתודוקסית מצפון לונדון. שם,
התעסק עמה אב הבית, והיא הובהלה למשפחה אומנת נוספת.
לאחר כשלוש שנים של טרטורים, היא הייתה זרוקה ברחוב הלונדוני
הקר, כשמבושיה חשופים לעיני כל. היה זה פיטר, מהגר דרום
אפריקאי, שלקחה תחת קורת גגו וטיפל בה במסירות. אך ביום בהיר
אחד, נעלם פיטר כמי שבלעה אותו האדמה, והיא נאלצה לנטוש את
דירתו ולמצוא מחסה חדש. בעת ההיא, היא פגשה את שרה. הבנות
התיידדו וכוננו להן את ביתן במכולה נטושה ומוזנחת, הממוקמת
באזור מגורים שכוח אל. בלית ברירה, פנו שתי הבנות לזנונים.
במהרה, המקצוע התחבב עליהן. תחושות האשם פינו את דרכן לאקסטזה
ולסערת יצרים. הן אהבו להיות נתונות לרשותם של אנשי-חיל; לשכב
בפרישת רגליים ולהרגיש את הקורנס דופק בסדן במלוא אונו.
לקוח גמלוני סיים את מסעו בגן הירק של מרים. הוא הושיט לה ארבע
שטרות והמשיך בדרכו כאילו אין הוא מכירה. היא הצטחקה, ונכנסה
למחראה ציבורית. כתובות גרפיטי היו מרוססות בצבעים זוהרים על
קירות המשתנה. היא נכנסה לתא קטן ודיסקרטי ובדקה את ערוותה.
נפיחות אדומה ונמקית למראה כיסתה את המקום. היא הוציאה מתיקה
משחה שפג תוקפה, ומרחה אותה על איבר מינה בתנועות סיבוביות.
לאחר מכן, שטפה את ידיה במי הברז הצוננים ויצאה החוצה. ריחות
הצואה והשתן התחלפו בריחות העיר הגדולה; ריחות המפעלים התערבבו
בארומת המזון, וניחוח הטבע התמזג בטבעיות עם ריחם של האנשים
אשר חלפו לידה.
היא פנתה לכיוונה של נערה עבת-בשר ושאלה לשלומה. "אני מסתדרת,"
ענתה הנערה במרץ. "היו לי חמישה קליינטים עד עתה," הוסיפה
ואמרה. מרים עיקמה את גבותיה וירקה ליחה על האדמה הרטובה.
"מזדיינת מטומטמת!" ניאצה. היא שנאה פרוצות מזדיינות; למעט שרה
כמובן.
אור הבוקר החל לעלות, ומשנואשה למצוא לקוחות נוספים, פנתה אל
תחנת הרכבת התחתית הסמוכה. "הגיע הזמן לחזור הביתה, לישון,
אולי לעשן משהו חזק," הגידה אל החלל הריק.
קול הרכבת נשמע ממרחקים והיא נעצרה במקומה על מנת להסדיר את
נשימתה. היא הרגישה דם נוזל מבין רגליה; היה עליה להחדיר
טמפון, לבל ייספג הנוזל האדום בחצאיתה. היא ראתה שיח קוצני
סבוך בקרבת מקום והתגודדה לרגליו, מנסה להסתתר מזוג קשישים
עריריים אשר חלפו בסמוך. המטלה הושלמה. היא יצאה מן השיח
וחידשה את צעדיה לכיוון התחנה. זו נגלתה לעיניה במהרה; היה זה
מבנה עלוב ודהוי, ונראה היה כי משב הרוח יכניע את גג הרעפים
האדום וישא אותו עימו, אל מסתרי הרקיע.
מרים נכנסה לתחנה ונעמדה בציפייה דרוכה. בשעה שחיכתה, הספיקה
לרכב על זקן פולני מחוסר דיור שהעניק לה שעון מבהיק כתמורה
לשירותיה. הרכבת ממשמשת ובאה; מרים מתרחקת מרחק של צעד אחד
ונפרדת לשלום מהזקן החביב, שכוח-הגברא שלו עולה על זה של מרבית
הגברים הלונדוניים. הרכבת עוצרת; המסילה חורקת; הדלת נפתחת
ומרים מפלסת את דרכה פנימה.


לאחר חמש תחנות, התעוררה שרה מתנומתה. כאב הבטן אשר תעתע בה
שכך, עד שלבסוף חלף כלא היה.
"סלח לי, היכן אנו נמצאים?" שאלה את אחד הנוסעים לאחר זמן מה.
"קמדן, חומד," ענה גבר נמוך-קומה, בסבר פנים יפות. היא השיבה
לו כגמולו, שהרי יודעת היא כי אין אדם עושה טובה לאדם אחר ללא
סיבה. "תמיד, אבל תמיד, יש סיבה! גם אם בתחילה היא נסתרת מן
העין הבלתי מזוינת," נהגה לאמור. בתחנה הבאה ירד האדם הנלבב,
כשפניו נושאות עימן את סוד שחוקו. שרה קיפלה את פלג שמלתה
ומחתה את הכתמים הטריים. ידיה היו עייפות וסחוטות. בשלב זה,
הרכבת הייתה דלה באנשים. מעט אחרי השעה שש, עצרה הרכבת בסוהו.
שרה ירדה מהרכבת, השמיעה אנחת רווחה והחלה להלך אל עבר היציאה
שתוביל אותה לרחוב.


מרים ישבה במקומה וקראה את הביטאון הרשמי של חברת הרכבות
האנגלית; אותו ז'ורנל בטל בששים, שכמו כתבי-עת רבים, מחולק
בחופשיות לקהל הרחב. היא השתוממה לפשרן של הכתבות חסרות התוכן,
ומשנמאס לה להתבונן על הדפים הלבנים והצחורים, זרקה את כתב-העת
בביטול על ריצפת הרכבת. קרונה היה שומם ושובק חיים. היא ירקה
על מתקן מיזוג האוויר, שממילא סרב לעבוד. התחנות חלפו להן
לאיטן, ובשעה שש בבוקר עצרה רכבת התחתית בסוהו. מרים ירדה
מהרכבת בקפיצה. היא הייתה מלאת חיים ותוססת, וכשראתה את היציאה
אל עבר הרחוב, דילגה לעברה.


"שרה!!!". "מרים!!!". הן נפגשו. הבנות התנשקו ונפלו זו בחיקה
של זו. הן שילבו ידיים ודשדשו יחדיו לכיוון היציאה. נרקומן
חיווריין הציע להן את מרכולתו; חמישה כדורי אקסטזי, עשב דטורה
וכמה סוגים של סמי הזיות. הן סירבו בנימוס והמשיכו בדרכן,
חולפות על פני משכנות סוהו בסערה. מאור היום המטיר קרני זיו
אשר פיזזו בעצלתיים על קירות המבנים. הבנות נטמעו עם ברק
השחרית והתקדמו בנחת רוח ברחובותיה הצרים של לונדון. כעבור שעה
קלה הן היו במעונן. הן נכנסו למכולה, פשטו את בגדיהן ונשכבו
במיטתן. קנקן של מים עבר מידה של מרים אל ידה של שרה. "אין זה
מכובד שזונה תשכב לישון ללא שטיפה של מחצב זוהרה," צחקקה.
משסיימה שרה לטהר את גופה, בירכה את מרים בברכת בוקר טוב,
וכיבתה את מקור האור.