מגבות. זאת הסטיה שלה. היא צריכה שלוש מגבות - לא פחות - לכל
מקלחת. אחת גדולה-לגוף. ועוד שתיים קטנות. אחת-לפנים
ואחת-לראש. היא לא זוכרת בדיוק מתי זה התחיל אצלה, מה שבטוח,
היא לא נולדה עם זה. זה פתאום התפרץ אצלה. כמו מחלה קטלנית
שפתאום מתפרצת. ואז מגלים ששנים הוירוס הזה ישב אצלה בגוף, אבל
רדום. עשה את העבודה, אבל בשקט. ועכשיו כשהוא התעורר והמחלה
התפרצה, לכי תילחמי בו. אין לה סיכוי. הוא יושב על כל תא בגוף
שלה. על העור. על השיער. על הפנים. הוא מכיר אותה יותר טוב
ממנה. במיוחד עכשיו, כשהיא כבר אומרת את זה בקול רם,
שהיא כבר לא מכירה את עצמה.

זה יוצא לה בכל מיני מקומות, גם לאנשים שהיא לא מתכוונת
שיידעו. והיא כבר למדה, שכשהיא אומרת בקול רם, דברים שקודם רק
חשבה בפנים, זה הופך לאמיתי. אחרי שזה עולה לה מהבטן, דרך כל
הפיתולים של המעיים, עד למעלה, והיא שומעת את הקול שלה מבחוץ,
אומר דברים שקודם היו מחשבות, היא יודעת שברגע זה היא מודה
בפני כל העולם ובעיקר בפני עצמה  - בדבר הזה. והופכת אותו
לממשי. והיא לא תוכל להקיא אותו עכשיו ברוורס. מרגע שזה נאמר -
זה הופך להיות קיים. גם אם אף אחד, לא ממש שם לב לקושי שהיה לה
לעבור איתו, את כל הדרך מהבטן התחתונה, דרך כל הפיתולים, וכמה
פעמים בדרך הבטן העליונה התהפכה לה, וכל הפרפרים שפירפרו לה
פתאום במעגלים, אחרי שכבר חשבה שלעולם לא יבקעו מהגלמים. ביום
שהבינה שהתולעת שדיגדגה לה מידי פעם באזור הרחם, והזכירה לה
שהיא צריכה השפרצה של נוזל חיים של גבר, כדי להרגיש שהיא חיה,
הלכה לישון ובנתה סביבה גולם.

היו לה כמה תולעים כאלה, שדיגדגו אותה ודאגו שהיא תרגיש שהיא
חיה. אבל יום אחד, כולן נרדמו בתוך הגלמים שלהן. ולכי תנסי
להעיר גולם. ככה היא הרגישה. שהרחם שלה, שתמיד אומרים שיש לו
צורה של אגס, הפך לצורה של "במבה". גולם צהוב שניכנס לתרדמת
חורף שניראתה לה כמו לילה שלפני טיול שנתי. כזה שלא יגמר אף
פעם. אבל היא כבר הפסיקה להילחם בו. בהתחלה היא עוד היתה בועטת
בו, מנסה לנער אותו שיסתדרו לו מחדש כל הברגים במקום, שיזכר מה
התפקיד שלו בגוף שלה. היתה מנסה לטלטל אותו, שהנוזלים שלו
יגלשו לכל הפינות שאולי התייבשו. שירגיש מרופד ומוכן לקבלת
קהל. גם ליישר אותו היא חשבה, אולי הוא התעקם טיפה, אולי מהפעם
האחרונה הוא פשוט לא יושב בזווית הנכונה, והוא רק צריך דחיפה
קלה שתעזור לו להתמקם מחדש. כמו טמפון שיש לו נטיה לפזול, ועם
קצת עזרה הוא חוזר למסלול שלו ומתביית על המקום הטבעי שלו.

אבל זה לא עזר. לאט לאט, היא מבינה שצריך כאן או התערבות
כירורגית או משהו מכיוון אחר לגמרי. מהקצה השני של הגוף שלה.
משהו מלמעלה.
שמשהו חדש צריך להיכנס לה או לראש או ללב. והיא העדיפה את
הראש. ככה שאם זה יכאב, היא לוקחת כדור ועד מחר בבוקר זה
עובר.
במקום השני, היא זוכרת מהפעם האחרונה, שגם אם זה פוגע ליד הלב,
החומר שהוא מפריש ניספג לה בדם , דרך העורק הראשי, לכל הורידים
במהירות שיא עד לנימים הכי קטנים שלה. ולכי תחליפי עכשיו דם.
אם זה היה אפשרי, מיזמן היו מפסיקים לחפש תרופה לאיידס.

היא לא מכירה את עצמה.
מאז שמצאה את עצמה, מושיטה את היד למדף הכי גבוה ב"סופר", איפה
שכל ה "דרמפונים" והדברים של פעם, שאף אחד כבר לא קונה,
ומורידה לה בשיא הטבעיות "בת אורן" קצת מאובק (כי אף אחד כבר
לא קונה) שמה בעגלה ולא מבינה, למה זה כל-כך יקר? זה אמור
להיות זול. זה לא עם לחות ולא עם גרגירים. זה סתם "בת אורן"
שעושה נחשים ירוקים ואח"כ הופך לקצף באמבטיה של ילדים.
בהתחלה היא היתה שומרת אותו רק לעצמה. זאת אומרת, רק למקלחות
של הלילה לפני השינה. ולמקלחות של הבוקר, היה לה את הסבון עם
הלחות שאין בעיה אם יריחו אותו עליה.
אבל לא ה "בת אורן". חס וחלילה. היא עוד לא העיזה שיריחו עליה
את זה. עוד עלולים לחשוב שהיא חיה לפני עשרים שנה. או שהיא
ילדותית. או סתם מוזרה. כי אחרי "בת אורן" - היא לא תימרח קרם
גוף. זה הורס את כל הפואנטה שלו. זה כמו להזמין קפוצ'ינו,
ולהוריד לו את כל הקצף. זה כמו לקנות ספה פרחונית מ-ה-מ-מת,
ולכסות אותה בבד משעמם.
אז ה"בת אורן" היה בשבילה.
בימים הראשונים, זה היה כמו טקס. היא התחילה לחייך, עוד כשרק
חשבה על המקלחת. היא לא תיארה לעצמה, איזו חוויה מזככת זו תהיה
כשריח האורנים יציף את כל האוויר במקלחון שלה ויעפוף אותה
בפרפרי זכרונות שבבת אחת יזרקו אותה 20 שנה אחורה.
עד לדרום הרחוק היא הגיעה. למושב של דודה שלה, שהיו נוסעים לשם
בתורנויות כל חופש גדול.
ושם היה "דרמפון" לכלבים ו"בת אורן" לילדים. ו"שמפו בייצים"
לשיער- לא ברור של מי?
של בע"ח או של בני-אדם?
ועכשיו, היא נהנית מהריח שלו, כמו ילדה קטנה, שמרשים לה למלא
אמבטיה ולעשות "בריכה" עם קצף.
הריח הזה משגע אותה. היא מרגישה איך האדים שלו מתפשטים תוך
שניות באויר הצפוף של המקלחת ועולים לה לראש והיא נעשית כמעט
שיכורה.
הריח הזה שהגיע אליה מרחוק, עוטף אותה בזכרונות מתוקים של
ילדים שאין להם דאגות. ולא משנה להם עם איזה סבון להתקלח-
"דרמפון" או "בת אורן". ולא איכפת להם לחפוף את הראש אפילו עם
"שמפו בייצים".
אחרי המקלחות הראשונות עם ה"בת אורן" היא היתה נותנת לעצמה עוד
דקה דומיה, לנשום נשימה עמוקה באויר העומד של המקלחת, רגע אחרי
שסגרה את הפה לשירה הקולחת של המים. וכל הפרפרים הירוקים של
הקצף, קיפלו את הכנפיים ונירגעו. היתה מסניפה לריאות שלה,
נשימה אחרונה מהריח הלא יאמן הזה שמצייר לה "סמיילי" על כל
הגוף.
ועד היום, אחרי כל מקלחת כזאת, היא מסניפה את עצמה גם אחרי
שהתייבשה לגמרי. כי יש מקומות שהריח הזה נשמר עליהם. לאט לאט,
היא גילתה אותם ולמדה להכיר את הגוף שלה מחדש. כל מיני כפלים
נסתרים שהיתה מורחת ושוכחת. ופינות מוזנחות שעכשיו זכו אצלה
לכבוד גדול. הגומות הסודיות ששאבה מהם את מה שההשפרצה הגברית
של פעם, החזירה לה. וכמו נשיקת לילה טוב אישית מאד- בינה
לבינה, היתה חותמת את היום שלה. עם חיוך.

ביום שהיא גילתה את ה"בת אורן" במקלחת שלה, היא הבינה שמשהו
קורה לה. שמשהו משתנה בה.ש"הלימוד" הזה, משנה אותה. קבוצת
הלימוד הזאת, שהיא הצטרפה אליה לפני כמה חודשים.
משהו מתחיל לקרות לה והיא לא בשליטה מלאה על עצמה. זה נכנס לה
בדלת האחורית בלי שתהיה לה זכות להביע דיעה בעניין. ככה פתאום,
בבת אחת, כאילו מישהו ניער אותה מניתוח בהרדמה מלאה ודילג על
שלב ההתאוששות ובבת אחת זה מכה בה.
יש פה משהו. והיא לא לגמרי מבינה אותו. היא בכלל לא מבינה מה
קורה לה. אבל היא סולחת.
באופן מפתיע ולגמרי לא אופייני לה, היא סלחנית כלפי עצמה ולא
מעמידה את עצמה למשפט שדה באמצע המקלחת, על איך בדיוק נתנה לזה
לקרות לה. איך איבדה את השליטה הטוטאלית שלה על כל עצב, רגש
ומחשבה בגוף שלה, ונתנה להם לגרום לה לעשות משהו כ"כ מופרח.
לקנות "בת אורן" פתאום באמצע החיים.
מה זה החומר הזה, שחילחל לתוכה, בכל הלילות שהיתה יושבת איתם
במעגל "הלומדים" וסופגת את טיפטופי המילים המשכרות, שגרמו לה
להרגיש שיש לנוכחות שלה בחדר עומק ותבונה ואנרגיה.
כנראה שהיא לא מחוסנת לגמרי. ולמרות שהשתדלה להגן על עצמה מכל
מיני סוגים של השפעות,
יש להם את השיטות שלהם.
היא זוכרת היטב, את המיפגש הראשון שלה עם "פנינת הדממה".
איך לאט לאט, למדה לעשות מדיטציה. ואיזה עולם קסום היא גילתה
שם. את הרגע הזה שבבת אחת,
כל המחשבות מתפוגגות, וכל הקיום, שעד לפני רגע היה בתוכה
וסביבה-נעלם. וכל היקום, שזה בעצם אותו הדבר כמו קיום רק
בשינוי אותיות, מתכנס לתוך כף היד שלה, ואין יותר דאגות, ואין
יותר אנשים חוץ מימנה וזו רק היא עם עצמה.  ו"פנינת הדממה"
שנוגעת בה כמו נגיעה רפ'ה של מטה קסם, שמתיז ניצוצות עדינים,
בנקודה שהוא נוגע. ומדייק כל-כך במקום, ובעומק ובמגע. ובשניה
אחת מרפא את המקום שלה בעולם.
כאילו שאין יותר סיבות לברוח או להתחבא. כאילו שהשלום הגיע.
והיא כולה מוגנת ובטוחה. ואין לה מבט אל העבר - שיגרום לה
להחמיץ פנים. והיא לא משקיפה אל העתיד- בעיניים מלאות ספק
ופחדנות שהיא לא תצליח. "פנינת הדממה", סימנה לה את המקום שלה,
בנקודת הזמן העכשוית. ושום תירוץ לא תופס כאן, כדי לשבור את
השלווה הטוטאלית הזאת.
אחרי שלושת רבעי שעה של ישיבה מדיטטיבית שקטה, שהיתה מאד קשה
לה, באופן מפתיע,
בעשר הדקות האחרונות, היא הופיעה. ממקום לא ברור. מן תחושה לא
מוכרת, שעטפה אותה בנעימות שקשה לתאר במילים. תחושה דומה
לתחושה של שמיכה רכה, שעוטפת את כולה. מחממת אותה בטמפרטורה
מדוייקת שמתאימה רק לה.
מן תחושה שהיא במקום מוגן עכשיו. בטוחה מאד. נעים לה מאד. ללא
מחשבות. תחושה שנמשכה דקות בודדות, אולי שניות. ומרגע שהבינה
שהיא נמצאת בתוך התחושה הנעימה הזאת, התחילה לפחד שהיא פתאום
תעבור והטוב יגמר. וניסתה לחלק את המחשבות שלה, גם להנות
מהתחושה של הרגע לפני שתעלם וגם  לנסות למצוא פתרון מהיר,
שיעזור לה לגרום לתחושה הזאת להישאר. אחרי זמן קצר, התחושה
נעלמה. ומדיטציה שתיכננה לעשרים דקות בלבד (רק כדי לצאת לידי
חובה, לצורך האימון) - בגלל הפסימיות שלה, נמשכה בפועל, שעה
ורבע ועם טעם של עוד..
המשך התארגנות הבוקר, הפעולות הרגילות והרחצה בתוספת תשומת לב
מיוחדת לכל שלב ושלב, היו לה נעימות. היא שמה לב לכל נגיעה שלה
בגוף. ניסתה לפגוש את עצמה ב "ידע ישיר" של רחצה.
זה היה הנושא של השיעור אתמול בלילה. "ידע ישיר" ו "ידע עקיף".
חיים - זה מגע ישיר - חוויה שחווים כרגע. ידע - זה מגע עקיף -
ידע שצברנו. ככה היא קלטה את זה.
כל הרחצה שלה באותו בוקר, היתה עם תשומת לב גם למגע (ידע ישיר)
וגם למחשבות (ידע עקיף).
היא שמה לב לחוויה של המגע ואיך המחשבות והביקורת הפנימית
אוכלים אותה.
הפעולות הרגילות של הבוקר בתוספת תשומת לב מיוחדת, התגלו לה
כנעימות אפילו יותר מהרגיל ולא מעיקות כמו שחשבה שיהיו. אבל
היא לא הגיעה לתובנות מיוחדות, כמו התקווה שהיה נידמה לה ששמעה
בקול של המורה כשנתן את ההנחיה לניסוי הזה, אתמול בלילה.
היא יצאה מהבית, בתחושה של יום שהתחיל ככה ששום דבר לא יקלקל
אותו. הרגישה שטוב לב קורן מימנה. ובשעות הראשונות של היום,
היתנהלה בקצב יוצא דופן ורגוע, ובגישה חיובית יוצאת דופן
לארועים שקורים סביבה או שהיא לוקחת בהם חלק.  ההתנהלות
הנעימה, נעלמה אחרי כמה שעות והתחלפה בעצבנות שליוותה אותה עד
סוף היום. היום הסתיים בתסכול קיצוני לעומת ההתחלה.
כבר אז, היא היתה צריכה להבין, שאדם לא משתנה מהיום למחר.
ושהמדיטציה מרגיעה ומרככת, אבל היא לא נספגת. היא לא נשארת.
אחרי כמה שעות היא מתפוגגת. הקסם שלה נעלם. וצריך לחזור עליה
כדי להישאר רגועים כל הזמן.

פעם אחר פעם, היא ניסתה להסביר לאנשים סביבה שלא עברו את
החויה, מה זה מדיטציה.
מה מרגישים?
אבל אחרי כמה פעמים כאלה, היא הבינה, שמדיטציה  אי-אפשר
להסביר, צריך להרגיש. וזאת המתנה הכי גדולה שהיא יכלה לקבל
לגיל 30.
היא לא הפסיקה להתפאל , איזה עולם שלם של יופי, היא הפסידה עד
עכשיו. איזה חיים שלמים היא פיספסה, בלי לדעת שכאן מתחת לאף
שלה, היא בעצמה, יכולה לייצר את השקט שלה ולהיות בו.
להיות  השקט בכבודו ובעצמו.
אח"כ, הגיעו הימים של הספקנות. שזה בעצם רמאות עצמית-המדיטציה.
שזה לא שהיא גילתה עולם אחר וחיים חדשים. שזה לא נקרא לחיות את
החיים אחרת. אלה לא החיים האמיתיים. היא הרגישה שזה כמו לחיות
את החיים ליד - החיים האמיתיים. כמו ליצור מציאות מדומה
ולהאמין שככה אפשר להתנהל בין כל מה שקורה במציאות האמיתית.
מחוץ לבועה של המדיטציה.

אבל היה לה נעים בתוך המציאות החדשה. לאט, לאט היא למדה לאהוב
את הבועה הזאת. זה עשה לה טוב. השקט הזה. והמפגשים עם הקבוצה
היו רק האמצעי להגיע אליו. הם היו התירוץ שלה. להיעלם.
לא להיות. היא היתה צריכה תירוץ טוב, כדי לתת לעצמה רשות
להיעלם לאחרים ולעצמה.
פעם בשבוע, כל יום ראשון בתשע בערב, היתה מנתקת את עצמה
מהאינפוזיה של החיים, וכל השעונים היו נעצרים בראש שלה.
חבל הטבור נחתך, ולא היתה יותר זרימה שוטפת של חומרים, שיאכילו
לה את המוח בעשיה בלתי פוסקת.
בפעם הראשונה בחיים שלה, היא הרגישה שהיא עושה משהו בשביל
עצמה.
היא לא  מחלקת את עצמה לאחרים כדי שישתו ויאכלו ממנה ויהיו
שבעים ומרוצים. היא מפנה מקום לזמן איכות עם עצמה.
והמקום הזה, הלך ונעשה מיוחד בשבילה יותר ויותר. זה הפך למקום
קדוש בחיים שלה.
פעם בשבוע, היא לוקחת את המנה שלה. לא מבקשת. לוקחת. המנה
השבועית של השקט שלה.
היא חשבה שהיא הולכת רק בשביל המדיטציה. שזה מה שעושה לה טוב.
ושכל "הלימוד" עד השעות הקטנות של הלילה הוא רק בונוס. ולא
התאמצה כל כך להתעמק בו בהתחלה.
אבל הוא את שלו - עשה. והיא את שלה - ספגה. ולא ידעה, לאן זה
יקח אותה.
היא לא ידעה שיום אחד, היא לא תכיר את עצמה.
וה"בת אורן", היה רק הסימן הראשון. ירוק מאד. וריחני מאד. אבל
היא היתה שיכורה מהצבע ומהריח שנספגו בה וציירו לה חיוך
מסנוור.
היא הרגישה, שזה מה שהיא היתה צריכה כדי להמשיך. כמו זריקת
אנרגיה פעם בשבוע, שעזרה לה לתחזק את עצמה בימים הבאים. כמו
תידלוק שוקולד, בימים הקשים שלה.
אבל לאט, לאט היא התרגלה לטעמים החדשים של הפגישות עם הקבוצה
ועם עצמה. והמילים שנכנסו לה לאוזניים כשהתחילה להקשיב להן
אחרת. הכל ביחד - פסטיבל הטעמים הזה, פתח לה את התאבון. והיא
רצתה עוד.  כבר לא הספיקה לה פעם אחת בשבוע.
ולחשוב שבהתחלה, היו לה מלחמות קשות עם עצמה, עד שהיתה מרשה
לעצמה לכבות את הפלאפון ולבקש במוקד של ביפר, שימסרו למתקשרים
אליה, שהיא "תגיב באיחור להודעות". בעצם- "באיחור רב". זה לא
בא לה בקלות. בשריטות ובמריטות היא נלחמה בעצמה, עד שהצליחה
לעשות את זה. ולמרות הכל, אחרי כל זה, הביפר היה צמוד אליה. גם
במדיטציה. כל השיעור. עד סוף הלילה.
יש גבול להשתוללות שלה. אי אפשר להיגמל בבת אחת. ועוד אחת
כמוהה שמכורה לעבודה שלה. "ראש של מנהלת , עם נשמה של מפיקה",
זאת היתה הכותרת של קורות החיים שלה. ומי שמכיר את התעשיה
יודע. מפיקות - זה עם עם סוג דם נדיר. הן יכולות לתרום רק אחת
לשניה, וכל דבר אחר שמתנגש בהן, עלול להיות מאד קטלני.
הן צריכות להסתכל על הכל מלמעלה, ולהרגיש שהן כל הזמן בתנועה.
בעשייה מתמדת.
לא צריך קורדינציה או כישרון מיוחד, זה יכול להיות גם שעות של
להזיז רק אצבע, בחיוג נונ-סטופ, העיקר -לדאוג שהכל ידפוק.
העיקר - שהכל יתקתק.
הן צריכות לגמור את היום שלהן, את השבוע ואת החיים - בלי
אוויר. אבל עם קרדיט קטן, במקום מנת חמצן שמחיה אותן מחדש
לקראת הפרוייקט הבא.

ובפעם הראשונה שהביפר זימזם לה ורטט באמצע רגע שלא יחזור
במדיטציה, היא הבינה, שהוא לא הדובי ששומר עליה כשהיא "כאילו"
ישנה. הוא לא משגיח עליה, למקרה שתעיז להתמסר ולאבד שליטה ברגע
של שיכרון מדיטטיבי. שהוא בעצם עוצר אותה. שעצם הידיעה שהוא
מונח על המזרון מאחוריה, ורק היא יודעת שהוא שם. ועצם הידיעה
שהוא עלול לרטוט בכל רגע ולשלוף אותה מהבועה. לא נותנת לה לאבד
את עצמה באמת. לנתק זמינות מעצמה ומהמציאות האמיתית באופו
טוטאלי.
הוא רק נוטע בה תיקוות שוא, שהוא יזמזם ברגע הנכון, כשתרגיש
שקשה לה, והיא תיכף מתפוצצת
כי לא נעים לה, וכואב לה ולא הולך לה, ויחלץ אותה מהבועה
שלפעמים היתה גם קצת דוקרת, ופחות נעימה.
בגלל זה, היא השאירה אותו תמיד צמוד אליה. גם אחרי שהיתה אמורה
ללמוד את הלקח והרגישה את הצלקת שנחרטה בה, כשאיבדה את הרגע
הנדיר הזה, שמרגישים כשמגיעים צעד וחצי מהגבול הדק שבו נגמרים
הקושי והייסורים והכאבים, ועוברים לצלילה קסומה לעולם שכולו
טוב.
ושם הכל נירגע. וכל היומיום עוזב אותה. ואין רעש. ואין קולות
ואין זימזום.. כאילו בבת אחת, מישהו הנמיך את הווליום וסגר את
הריצ'רץ' של הבועה. והעמיד "דורמן" שידאג ששום מחשבה לא תנסה
להתגנב ולהפר את הנירוונה שלה.
כמו על חברות אמיתית בין חברות הכי טובות - היה לה חשוב לשמור
על הרגע הזה.
כמו זכיה נדירה בפרס חד פעמי - היא פחדה לפספס את הרגע הזה.
כמו רגע אחרון עם אדם יקר - היא ייחלה לשניה הזאת, שבאה פעם
אחת ולא חוזרת. ואף פעם, זו לא אותה שניה. זו לא אותה הרגשה.
זו לא אותה פגישה.
כמו הפגישה הנדירה, שהיתה לה עם עצמה, ברגע פנינתי כזה, שאח"כ
הכתירה אותו בשם "המפגש הראשון שלי - עם עצמי".

בחלק הראשון של הערב, היא לא הצליחה להתרכז בעצמה בכלל, בגלל
כל מיני הפרעות חיצוניות ובגלל הביפר שלה שזימזם על המזרון
מאחוריה, זמן קצר אחרי שהתיישבה למדיטציה שקטה שהיתה אמורה
להיות מאד מיוחדת.
בבת אחת אך בזהירות שלא להפר את היציבות של האנרגיה בחדר, ולא
לשבש לשאר המודטים, היא יצאה מהחדר וירדה שלוש קומות למטה, כדי
להתקשר.
כשחזרה, לא הצליחה לנקות את הראש ממחשבות מטרידות על עבודה.
אחרי שהבינה שזו מלחמה אבודה, החליטה לתת למחשבות להציף אותה
מכל הכיוונים, ורק הסתכלה עליהן, בלי להגיב.
היא הצליחה ליישר את קו המחשבה שלה, מגלי המחשבות שטיילו בתוכה
קודם, ולהגיע עם עצמה לנקודת אפס. מקום נקי, שקט, בלי הפרעות.
אבל אז, נירדמה לה הרגל. והכאבים  הכניעו אותה. למרות כל
הנסיונות שלה להתגבר עליהם בלי לזוז ובלי לצאת מההתכנסות הזאת
שלה עם עצמה.
הכאבים היו חזקים ממנה. אחרי שנכנעה לרצון להשאר קפואה בתנוחת
הישיבה והניעה בזהירות את הרגל, כדי "להעיר" אותה ולשפר קצת את
היציבה שלה, היא לא הצליחה למצוא את עצמה שוב בנקודה שקטה. היא
הבינה, שהסיבוב הזה אבוד כבר.

היא התחילה את השעה השניה, חדורת מוטיבציה, להצליח להגיע למה
שלא הצליחה, בחלק הראשון של הערב. היא התחברה לעצמה די בקלות,
ולא הפריעו לה תנועות וקולות חיצוניים בחדר.
היא הרגישה שהנה, היא מגיעה למקום "הטוב" הזה, שמרגישים אותו
כשיש הצטברות של חומרים שקטים בתוך הגוף.
החומר מתרכז בחלק העליון של הגוף, ומקרין חום ונעימות, גם על
המעטפת החיצונית שלו. שאי אפשר לראות, אבל אפשר להרגיש אותה.
כמו הילה מחומר סמיך מאד.
הגוף שלה שקט וכבד עכשיו, ובמרכז שלו יש שקט. ישנו מוקד חום
שקשה למקם בדיוק על נ.צ. מוכר. החום מתפזר באזור הבטן והחזה
שלה, באופן שווה על כל השטח ובטמפרטורה מדוייקת, שיוצקת לתוך
הגוף שלה, עוד שקט, מרגיע ומחבק.
בבת אחת, התחושה הנעימה נעלמת ומופיעים כל מיני כאבים בגוף.
דקות ארוכות היא נלחמת בהפרעות האלה, ולא מצליחה לחזור לנקודת
האפס. ואז... , מופיעה יצירתיות מפתיעה.
היא יוזמת מפגש עם עצמה. הדמיון מפעיל אותה, והיא ניצבת קרוב
מאד אליה, ואומרת לה: " תראי, זה המפגש היומי שלי איתך. עכשיו
אנחנו נעשה את זה כל יום. לפחות שעה. אני אהיה איתך. אני אקשיב
לך. אני אספר לך. אני אראה לך. אני אחבק אותך. אני אהיה איתך
כמה שתצטרכי. אני מרוכזת רק בך. עכשיו זה זמן האיכות שלנו. אני
כאן רק בשבילך. אני אוהבת אותך".
היה לה מוזר,שהיא לא רוצה כלום בתמורה. שאין שום תנאי.
היא הקשיבה לעצמה, ולא האמינה שהשיחה הזאת מתנהלת ונשמעת לה
כל-כך אמיתית ומוחשית.
היא רואה את עצמה מדברת אליה. היא לא נוגעת בה, אבל הידיעה
שהיא שם, מקרינה עליה חום דמיוני מרגיע ומחבק.
המחשבות שוב בורחות לה. תשומת הלב שלה זזה למקום לא ברור.
וכשהיא מרגישה שלרגע יצאה "מהמשחק", היא חוזרת להופיעה מולה
שוב, ואומרת לה: "הנה אני שוב איתך.רק - איתך. לא מחלקת קשב.
לא עושה דברים אחרים במקביל. מאה אחוז תשומת לב אלייך. כמו
שהבטחתי".
היא מרגיעה אותה. הכל בסדר. היא שומרת עליה.
וכשמגיעות הפרעות נוספות שמסיחות את דעתה, היא חוזרת אליה,
ואומרת: "את רואה? זה בסדר, אנחנו ביחד. לא נוח לך. כואב לך.
אבל אני איתך. וכל הזמן נהיה ביחד. גם כשמציקים לך ולא מצליח
לך. אני אהיה כאן. ואני נשארת ע...ד שזה יעבור".
היא ניסתה להרגיע אותה, אבל אז הביפר שוב זימזם, ממש ברגע השיא
של המפגש שלהם. רגע לפני הזיקוקים שמרגישים כשהקסם מצליח. אבל
היא פיספסה אותו. הביפר קילקל לה הכל.
זאת היא שקילקלה לעצמה. זאת היא שחשבה שהוא רק ישמור עליה. היא
התייחסה אליו כמו אבן עם אנרגיות טובות, שמונחת במקום ונשארת
ממושמעת לבעליה. לפני רגע, היא היתה בתוך חוויה נדירה של מפגש
חד פעמי עם עצמה, ועכשיו הראש והגוף שלה, נכנסו להילוך גבוה של
עינייני עבודה שדרשו טיפול דחוף. ומאותו רגע, היא רק רצתה ללכת
משם, אבל לא העיזה לזוז. כדי לא לקלקל לכל השאר.
מאותו רגע, כל דקה נראתה לה כמו נצח. גם את הסיבוב השני היא
החמיצה. ועזבה את החדר בתחושה של פיספוס.
אחרי החוויה המתסכלת עם הרגל שנירדמה לה, היא התחילה להיזכר
שזאת לא רק הרגל. שגם הגב כואב לה לפעמים. ואולי לא הכל זה
עניין של תירגול. ולא הכל זה תירוצים של הראש לברוח לגירויים
חיצוניים מרוב פחד מהמפגש הבא שלה עם עצמה.
פתאום היא נזכרה, במורה שלה ל"שיטת אלכסנדר" , שהיתה היחידה
שהצליחה ללמד אותה להזדקף בלי להתעייף. זה היה לפני חמש עשרה
שנה בערך, אבל היה לה רעיון, שאולי כדאי לבדוק אם יש "שיטת
אלכסנדר" למודטים. היא חשבה על זה כל הדרך הביתה כי האכזבה
מעצמה, צבטה אותה בלי הרף. אבל למחרת, היא כבר לא זכרה שהיא
צריכה לטפל בגוף שלה וללמוד לשבת נכון כדי שלא תפספס עוד רגעים
פנינתיים כאלה.
ולא היה בכלל סיכוי, שתזכיר לעצמה, שזה לא רק הגוף, זה גם
הביפר. שקילקל לה. ובעיקר הוא, שהחשיך לה את המסך, באמצע
ההקרנה של הסרט של עצמה.
ועד שתתקשר ותיקבע שעור ליציבה נכונה, כדאי שתקבל החלטה סופית,
להיפרד מהביפר, בשעות הבודדות האלה שיש לה עם עצמה. כי אי-אפשר
להחזיר את הרגע אחרי שהוא בורח. כל רגע כזה שבורח לה, הוא עוד
פיספוס מצטבר. שמצטרף לפיספוס הקודם ולפיספוס הבא. וכל
הפיספוסים של החיים שלה, חופרים במצפון שלה ומעמיקים את החסר
הפעור שלה, שכבר הפך לעוד איבר בגוף שלה, ועוד מעט הוא יעלה על
גדותיו ויציף אותה.
ואז ישארו לה רק שתי ברירות. או לצוף, או לטבוע. או לצמוח
מתוכו, או לשקוע בתוכו. היא כבר לא תוכל להשאיר ליד המקרה,
לקבוע בשבילה, אם הביפר יצפצף או לא. היא לא תוכל להמשיך לקוות
שהוא ירגיש שהולך לה יפה, ומרוב התחשבות הוא לא יקלקל לה. זה
יהיה חסר אחריות מצידה כלפי עצמה, להמשיך להניח לו לנעוץ בה
מבט מאחור ולחכות לרגע הבא שהיא כמעט תגיע לשם, הכי קרוב. כמו
שלא היה לה אף פעם לפני כן. ואז הוא יצפצף והיא תפעיל על עצמה,
את מנגנון ההתקפה וההלקאה העצמית שלה.
היא לא תוכל. היא לא תוכל להמשיך ככה. ולא תתקדם לשום מקום.
ואם זה יקרה, זה יהיה הפיספוס של החיים שלה. והיא לא תוכל
לסלוח לעצמה על זה לעולם.
לקח לה זמן, אבל בסוף היא הבינה שזה לטובתה. כמו תמיד. היא
למדה בדרך הקשה. ואחרי עוד כמה ניתוקים באמצע שיחה מיוחדת בינה
לבינה, האסימון נפל לה.והיא תיקנה את ההודעה בביפר: "המנוי לא
מקבל הודעות".
זה היה אחד הצעדים שסימנו לה שהיא מתחילה להיות רצינית בקשר
ל"לימוד" ובקשר לעצמה. שהיא לוקחת ברצינות את "הלימוד שלה את
עצמה".
הפה שלה, לא הפסיק להתרחב מהפלא הזה שקורה לה. התאבון שלה
המשיך לגדול, והיא המשיכה להצטרף למפגשים של הקבוצה גם מחוץ
לפגישה השבועית הקבועה. ולצבור חוויות ולעשות ניסויים על
עצמה.
כמו בפעם הראשונה שהצטרפה להליכת לילה עם הקבוצה בפארק
הירקון.
ההנחיה היתה ללכת בטור, הליכה שקטה. בצעדים עוקבים - הליכה
אינדיאנית. לא מצעד צבאי.
היא הלכה בלי לדעת לאן היא הולכת ומה יקרה לה בדרך. בדיוק מה
שלא מתאים לה לעשות. אחר-כך, הגיעו לה התובנות.
היא הלכה, והרגישה חלק ממשהו.. היא הבינה, שקשה לה להיות
מובלת, כי היא רגילה להוביל.
היא הרגישה שקשה לה לסמוך, כי היא סומכת רק על עצמה. אבל מרגע
שהתחילה ליסמוך... היא התמכרה לתנועה האחידה, והפכה לתנועה
עצמה. ולכמה שניות של אי פוקוס והשתלבות בתנועה שלפניה, היא
ראתה את הרגליים של עצמה, חלק אחד עם הרגליים של זה שלפניה.
נעות ביחד. בתאום מושלם. כמו גוף אחד. שנע על ציר אחד ויציב.
תנועת הרגליים העוקבות בהתאמה, נראתה לה כמו ציר שמניע קרונות
של רכבת, בתנועה ובקצב ידועים מראש.
היא הרגישה מוזר, ללכת בלי לדעת נ.צ. מדוייק. היא הרגישה מוזר,
בסביבה לא מוכרת. היו לה מחשבות כמו "איפה אני?" ו "כמה רחוק
הגענו?".
היה לה נעים, להרים את המבט ולגלות שהיא בג'ונגל. הקולות של
הטבע החי והצומח, בתוך הלילה, גרמו לה להרגיש פתאום חיה (!)
ומתמזגת עם הסביבה החדשה.
היא זוכרת רגע קסום של תנועת ברבורים באגם. שייט ליילי מלא
שלווה, בלי דאגות - מעורר קינאה.
התחושות התחלפו בתוכה, בקצב שהיא לא הכירה.
היא היתה בפחד, מול הברבור הבוחן. אחרי ההתנפלות הראשונה שלו,
על אלה שעמדו לידה, בטור שהסתובב והפך עכשיו לשורה וניצב כמו
חומה נושמת ושותקת מול הברבור הענק.
היא יכלה לשמוע את הדופק שלה מהיר מתמיד. עלו בה מחשבות כמו
"בואו נעוף מפה כבר, ונעזוב אותו בשקט". ובמקביל - מחשבות כמו
"למה אני פוחדת? כי לא התכוננתי לזה? למה אני רוצה לדעת הכל
מראש? למה אני לא אוהבת הפתעות? למה אני לא מנסה להתמודד עם
דברים לא נעימים? למה אני מעדיפה לברוח???".
בישיבה השקטה לאורך הגשר, היה לה נעים  לעצום עיניים ולהקשיב
לשקט. כשהרגישה שהיא בתוך השקט עם עצמה, היה נדמה לה שכולם
נעלמו ונשארה לבד. אבל אז הבינה, שהיא לא צריכה מוסיקה מיוחדת
כדי להתנתק מהסביבה ומהמחשבות, ולהיות בתוך שקט.
כשהטור הסתובב במקום ופנה חזרה על הגשר הצר, היא לא ידעה על
התנועה שנעשתה בראש הטור, כי עקבה אחרי תנועת הרגליים הקרובה
שלפניה - בסוף הטור. וכשהטור התפתל ונוצרו שני טורים מקבילים,
היא לא זיהתה את הקבוצה, וחשבה לעצמה "הנה עוד קבוצה...אנחנו
לא המשוגעים היחידים". אחר-כך היא צחקה על עצמה, כשהבינה שזאת
בעצם היתה הקבוצה שלה. הם בעצמם.
מסלול ההליכה הסתיים בתנועה מעגלית . פתאום היא מצאה את עצמה
במגרש חולי עם מתקני שעשועים. כל אחד בתורו פרש מהטבעת המחבקת
לפי הנחיה ישירה. כולם עצמו עיניים ולא ידעו מי נשאר ומי עזב.
ולאן הלך. וגם היא לא ידעה.
כשהמעגל הצטמצם עוד ועוד, הם נשארו רק שלושתם. כמו שידעה
שיהיה. שהוא תיכנן את זה ככה שהיא תישאר איתו ועם התלמידה שהוא
אהב, לסוף.
כולם נעלמו והם המשיכו לצעוד בשלישיה בודדת. עכשיו בשורה.
נותנים ידיים.
היא הרגישה שהרגליים שלה הולכות לבד. היא  הביטה רחוק באי
פוקוס, ולא היה לה איכפת להיות מובלת.
באיזה שהוא שלב, הרגישה שהיא הולכת אבל זו לא היא. שהיא שקועה
בתוך עצמה, ואין לה יכולת לחשוב על כלום. שלא מעניין אותה איפה
היא? שאין לה לאן למהר. שהיא סומכת על האנשים שהולכים איתה.
שלא איכפת לה שהם קובעים את הקצב. ושהיא מוכנה ללכת איתם כל
הלילה, לכל מקום שהם יקחו אותה.
אחרי הליכה ארוכה באי פוקוס, הופיעה תחושה מוזרה של מועקה. שלא
ברור מה היא או למה היא הופיעה דווקא עכשיו? שיושבת בתוכה,
מלווה אותה בהליכה, ומאיימת לעלות דרך הגרון בבכי.
היא לא הצליחה לברר עם עצמה ולהבין מה זאת המועקה הזאת? ולמה
היא לא יוצאת? היא לא מצאה תשובות והחליטה לעזוב.
פתאום היא יצאה מעצמה, נזכרה באחרים ותהתה בליבה "איפה כולם?"
ומיד אחר-כך הרגישה שזכתה להיות חלק מהשלישייה הזאת. היא לא
רצתה שזה יגמר.

השאלה האחרונה, לא היתה השאלה היחידה שנשארה תלויה באויר, ועד
היום אין לה תשובה עליה.
לצד החוויות הנהדרות שהיא חוותה בתקופה ההיא, הצטברו לה בראש
גם אוסף של סימני שאלה, שעמדו כמו בורות, במסלול המכשולים שהיה
חלק מהדרך החדשה שלה, ולא איפשרו לה להבין את הכל עד הסוף.
מבחוץ - היא הרגישה שקורים לה דברים טובים, אבל תחושת הבטן -
מבפנים, גרמה לה להרגיש
שיש גם דברים  שהיא לא רואה. שהם כאילו נמצאים מתחת לפני השטח.
ויש דברים שהיא לא רואה ולא מבינה. שזה מצב לגמרי חדש. היא אף
פעם לא הכירה את עצמה במצב כזה.
זה היה מתסכל. זה תיסכל אותה כמו שיכול להיות מתסכל, להסתכל על
שעשוע של ציור, שמרכיבים מאוסף של נקודות שמתחברות לתמונה
על-ידי קו אחד, לראות את הציור הסופי שמסתתר מאחורי הנקודות
והולך להתרקם מול עיניה, אבל דווקא עכשיו, היא לא מצאה עט
שיחבר בין הנקודות וישלים לה את התמונה.
היא ראתה דברים. היא הרגישה. היא טעמה חוויות חדשות. אבל כל
הזמן היא הרגישה שחלק אחד בפאזל - חסר לה.
ולמרות זאת, היא המשיכה. היא היתה חייבת את זה לעצמה. לבדוק את
עצמה מכל מיני כיוונים.
זאת היתה תקופה של התבוננות על עצמה.
כמעט בכל רגע, היא התבוננה על החיים שלה. מהצד. מלמעלה.
מבפנים. וגם מבחוץ.
התבוננה. וניסתה להקשיב לעצמה. לבדוק אם שומעים משהו מבפנים,
כשיושבים בחוץ ושותקים.
כי בדיבורים היא היתה טובה. יש אנשים שיודעים לדבר. יש את אנשי
המילה הכתובה. ויש את אלה שיודעים להקשיב, מהלב. והיא, היה בה
קצת מכל דבר, והרבה מהדיבור.
היא השמיעה את עצמה הרבה בגל הפתוח של הערוץ הפנימי שלה. כל
הזמן היו לה דיבורים בראש. מחשבות. תכניות. שאלות. דאגות.
ביקורת . רעיונות. רצונות. בלילה  של חומרים לעוסים, שהיו
זרוקים בתוך הראש שלה, בלי שום סדר הגיוני. והיא בתמימות
האמינה, שמכל החומרים שמרוחים בקופסא של המוח שלה, יכולה לצאת
עוגת בן-אדם מוצלחת.
היא לא הבינה  כלום באפיה ובבישול. היא לא אחת שתלך לפי הספר
שיכתיב לה כמה מתוק וסמיך , צריך להיות הדם שזורם לה בגוף.
ואיזה מירקם צריך להיות לעור הפנים של אחת בגילה, כשהיא חושבת
על ילדים, למשל.
היא בעצמה לא ידעה איך היא נראית כשהיא חושבת על ילדים. היא רק
ידעה שהיא לא חושבת עליהם. שהיא לא מתחברת אליהם. לא מבינה את
העולם שלהם.
עד שהתחילה להסתכל עליהם בכוונה. העמידה את עצמה במבחן.
והצליחה להתגנב לעולם שלהם בלי שהם ידעו אפילו.
בפעמים הבודדות שעזבה את עצמה בצד והסתכלה מסביב, כל פעם
שניתקלה בילד, היא הזכירה לעצמה שהיא צריכה לבדוק איתו משהו.
והתחילה את הדיבור הפנימי הזה, בין הראש שלה לראש שלו.
כמו הילד ההוא מהים.
היא ניסתה לנחש בן כמה הוא. הוא נראה לה בן 7, אולי פחות.
אמא שלו, היתה שקועה בעיתון ברוסית ואחר-כך בפלאפון שלה. והוא
היה עם עצמו.
הוא היה שם כל הזמן- לידה, אבל היא לא ראתה אותו. עד שסיימה את
הספר והסתובבה על הצד לכיוון שלו, בוהה במרחב ונותנת לעיניים
שלה לנוח.
פתאום, היא נזכרה שיש כאן ילד, וזו הזדמנות לשתף אותו בניסוי
שלה. היא התבוננה בו וניסתה לתכנן איך היא תתיידד איתו, בלי
לדבר. היא קצת פחדה וקצת התרגשה מימה שיכול לקרות, אם תהיה
בינהם תקשורת. היא לא האמינה שיש סיכוי, כי בדרך-כלל ילדים
בורחים מימנה. (או שהיא בורחת מהם).
היא התבוננה בו, כאילו בלי שהוא ידע. היא ראתה אותו, סתם
משתולל עם עצמו וזורק חול על מיטת השיזוף לידה. בהתחלה, היא
חשבה שהוא סתם ילד חסר שקט ולא מחונך, שסתם בלי סיבה, מלכלך
מיטת שיזוף בחול-ים. אחר-כך, היא ראתה משהו אחר...
היא נכנסה אליו לגוף - בלי שהוא ידע, וניסתה לראות את העולם,
דרך העיניים שלו. פתאום, היא ראתה שהוא לא סתם זורק חול על
מיטת שיזוף. הוא בנה עליה שולחן חול - כמו מודלים שבונים בצבא
לפני תרגיל או מבצע מורכב במיוחד. עם גבעות חול מהודקות.
בנויות במרחקים שווים אחת מהשניה - כמו מוצבים צבאיים.
ומסביבם, הוא דאג למרוח שיכבת חול דקה, שהוא השטיח בסבלנות
שניראתה לה אינסופית. ועכשיו, הוא זורק עליהם פצצות, כי יש לו
מלחמה בראש.
היא עקבה אחריו מטיל את פצצות החול על הבונקרים המרשימים שהוא
בנה וניסתה להבין איך הוא יכול להרוס משהו שהוא בעצמו בנה?
היא שמה לב, שהוא מפציץ את כל הבונקרים, חוץ מאחד. שהוא כנראה
בחר בראש שלו ושמר עליו שלא יפגע מההפצצות המדוייקות שלו.
אחר-כך הוא פירק גם אותו, ומרח את כל החול לאורך המיטה. והיא
הסתכלה עליו, וראתה את התמונה בראש שלו -עכשיו, מתחילים הכל
מהתחלה.
הוא התכופף אל החול, והיא התכופפה ביחד איתו (בדמיון שלה) וממש
הרגישה, שהיא רואה בדיוק מהזווית שהוא רואה. דרך העיניים שלו.
את החול שהוא עומד לאסוף לתוך היד הקטנה שלו. הוא אסף חופן של
חול-ים חדש, ומילא את כף היד שלו. והיא הרגישה ביחד איתו את
הקרירות הנעימה של החול בשעת אחר הצהריים הזאת. היה לה נעים
להרגיש דרך העיניים שלו.
אחר-כך, הוא הניח את החול שהיה לו ביד, על מיטת השיזוף, ומרח
אותו בסיבובים גדולים, לאורך המיטה. היא ראתה אותו עובד במרץ
וממש יכלה להרגיש את הדחיפות שיש לו לבצע את התכנית שיש לו
בראש. היתה לה תחושה שהוא יודע מה הוא עושה, אפילו שהיא עוד לא
ידעה מה יצא מיזה.
תנועת היד שלו, היתה בטוחה מאד. הוא המשיך למרוח את החול
בתנועות מעגליות על מיטת השיזוף שלידה, והיא הצטרפה אליו במבט,
אבל הרגישה ביחד איתו, את המגע של החול שבין היד הקטנה שלו,
לציפוי הפלסטיק של המיטה. ואת תחושת החיספוס המבלבל שזה עושה
לעור העדין של כף היד שלו.
ההתחברות לתחושה הזאת, כמעט עשתה לה סחרחורת. ממש כאילו זו היד
שלה, שמחככת את החול הדק על המיטה. והתנועה המהירה של הגרגירים
מאיימת לטשטש את התחושה גם בכף היד שלה.
פתאום, הוא עזב הכל, בבת אחת. כאילו נמאס לו. וקלט אותה. שוכבת
על הצד ומתבוננת בו.
המבט שלו, התבלבל קצת. הוא נראה נבוך. היא הרגישה לא נעים
שהפריעה לו להיות לבד, בתוך העולם שלו. אבל היא לא זזה. הסתכלה
עליו והתלבטה מה לעשות. בסוף, יצא לה חיוך. אבל מייד היא חשבה,
שהוא ילד גדול מידי בשביל שתישלח לו חיוך מטופש כזה. היא
הרגישה את השרירים בפנים שלו מתכווצים, והוא התחיל לעשות לה
הצגות.
זה נראה כאילו הוא מראה לה תרגילי ג'ודו שהוא למד, אבל הבעת
הפנים שלו נהייתה רצינית יותר ממקודם. הגוף שלו נהיה מכווץ
ומתוח כאילו שהוא צריך להתרכז כדי להרשים אותה.
והיא בכלל התגעגעה לילד שהוא היה קודם - חופשי לגמרי ומשוחרר
מהמבט שלה.
אחרי שהוא התעייף מהקפיצות ומתרגילי הראווה שלו לפניה, הוא
התקרב לאמא שלו וחיפש קצת תשומת לב. מה שהוא קיבל ממנה, נראה
לה מאד קר. יותר דומה לשיחה בין שני אנשים מבוגרים.
בלי שום מגע מפנק.
אחרי כמה דקות, היא הלכה משם... ככה היא תמיד. כשאין לה מה
להגיד, היא הולכת. כשנגמרות לה המילים - היא נגמרת. הנוכחות
שלה נהיית אילמת. בלי המילים, היא מרגישה שהיא נספגת בתוך עצמה
ומפסיקה להיות קיימת.
הדיבור, זה מה שמאפשר לה להראות את עצמה. זה המופע שלה בעולם.
ככה היא תמיד בשליטה על החיים שלה, מגלגלת אותם על מילים.
כשהיא מצרפת מילים  ומייצרת אמירות, היא מרגישה שהיא בשליטה.
שהמילים שומרות עליה.
שלא תימעד. שלא תעשה שטויות. שלא תאבד את האחיזה במושכות של
החיים שלה.
שלא תאבד את עצמה.
כי זה המופע שלה כאן. היא לא יודעת להופיע אחרת. ככה מכירים
אותה. כמו טביעת אצבע אישית.
זאת הזהות שלה.
ויום אחד, באמצע מופע המילים שלה, הגיעה לה ההבנה - שהצורך שלה
בשליטה טוטאלית ובאחריות מלאה על עצמה ועל כל מה שהיא עושה או
אומרת, לוקחת מימנה, את השליטה על החופש שלה, לוותר על האחריות
ועל ההשלכות של ההתנהגות שלה , בעיני הסביבה.
זה הפחד שלה, לשנות את הדימוי שלה בעיני עצמה. להחליף סגנון.
לעבור לקצב אחר. יותר רגוע. לדבר, אבל לבחור מילים יותר שקטות.
כאלה שיתאימו לשינוי שהתחיל לנבוט בה.

ולמרות כל רגעי האמת שלה עם עצמה, היא לא ידעה שנשארה בה עדיין
מידה כזאת של אלסטיות, שתשנה לה את הצורה של המילים בלקסיקון
האישי שלה.
ורגע אחד כזה של אמת והתבוננות אל עצמה, אל התחושות והרגשות
שלה, העלה מתוכה תחושות חדשות שהיא לא הכירה.
תחושה של נקיון ודממה מוחלטת. תחושת מלאות בכלום. תחושה של
דחיסות שמתפשטת בכל הגוף. כמו ואקום שממלא את הראש שלה ומפעיל
עליו לחץ מבפנים וגם על האזניים ועל הצואר.
היא הרגישה שהרכות, המצח, האזניים והלחיים, נשאבים פנימה, אל
הואקום שמילא אותה.
היא הרגישה פליאה מנקיון המחשבות המוחלט. ותחושה של כובד בפלג
גופה העליון, עד המתניים. הרגליים שלה, לא היו קיימות בכלל.
חום ולחץ סביב אזור הראש, הן התחושות החזקות שליוו אותה
ובמקביל, תחושת אנרגיה או כח אחר,
שבא בפנים ומושך את גופה פנימה לתוך עצמה וקצת לאחור.
ההתנגדות שלה, לא ללכת עם הכח שמושך אותה התגברה, למרות שהגוף
שלה ביקש את זה.
תחושת הואקום התעצמה, הדופק שלה עלה והיה לה קשה לנשום.
ככה זה כשהיא ברגע של אמת עם עצמה. כשהיא מתחילה להרגיש, קשה
לה לנשום.
היא אף פעם לא נתנה לעצמה להרגיש. להעיז לגעת בחומר שממנו
עשויה האמת. היא תמיד עצרה את עצמה, רגע  לפני שהתבלבלו לה
הנשימות.
היא העדיפה לשמוע את עצמה נושמת ישר, בקצב המוכר - מלמעלה
למטה, כמו שתמיד היתה.
אבל כשמשהו או מישהו שינה לה קצת את הסדר, היא מיד היתה נידרכת
ומחזירה לעצמה את המושכות כדי שתתעשת ותחזור לעצמה, גם במחיר
של וויתור על החויה של להרגיש איך זה לנשום בכתיב חסר. כשצריך
להתאמץ קצת כדי לראות גם את מה  שלא כתוב. כשצריך להרגיש את מה
שלא נאמר במילים. ולאמץ לעצמה קצב אחר. חדש ורענן.
במקרה שלה, כל נסיון לגעת לה מתחת לעור, מעבר למה שהיא אומרת
במילים שהיא משתמשת במופע שלה ובקצב הרגיל שלה, היה בחזקת סכנת
חיים. היא יכלה להפסיק לנשום, זאת אומרת להפסיק לדבר. גם אם זה
נעשה מתוך אהבה. זה יכל לשתק אותה לגמרי. הידיעה שמישהו הצליח
לדגדג אותה מתחת לאפידרמיס.
הרבה אנשים ניסו ללמד אותה להרשות לעצמה להרגיש ולנשום אחרת.
אבל היא שמרה על הרפרטואר הקבוע במופע שלה ולא הצליחה לשחרר את
ההתכווצות שהתרחשה בתוכה, בכל פעם כשכמעט איבדה את השליטה על
מה שהיא חושבת ומה שהיא מרגישה. כשכמעט התבלבלו לה הנשימות.
זה היה משהו מבפנים שהפעיל אותה. שלא נתן לה לאבד שליטה ולשחרר
החוצה את החיות החדשה שהתחילה לצמוח בה.
המפעיל הפנימי לא היה גלוי לה. הוא ניסתר מימנה. היא לא ידעה
מה לעשות, אז היא התבוננה בו.
היא פקחה את העיניים ואת האזניים שלה לרווחה, כדי ללמוד אותו,
לא להילחם בו. היא רצתה להבין מה מפעיל אותה. ומההתבוננות
הזאת, היא ראתה איך זה משפיע על הגוף שלה ועל הרגש, והחליטה
לחקור את זה לעומק. ברצינות.
היא רצתה לגלות מי נמצא שם? בתוכה. ואיך הוא שולט בה מבפנים?
היא לקחה לעצמה זמן והתיישבה בשקט. בעיניים עצומות, היא התכנסה
אל תוך עצמה והתכוננה למסע של התבוננות וגילוי המפעיל הפנימי
שלה.
לאורך כל הזמן שהיא טיילה בתוך עצמה, במסע החיפוש אחרי המפעיל
הנסתר, היא ניסתה לזרום בנוכחות העכשווית, בלי להתנגד לקולות
הביקורת הפנימית שלה.
היה לה קל לזהות, תנועה ערה של אחד הקולות שניסה למשוך את
תשומת ליבה מעצמה, לכיוון מה שהיא אמורה לעשות עכשיו, במקום מה
שהיא עושה. לבלבל אותה בכל מיני אסוציאציות שיזכירו לה מה היא
צריכה לעשות מחר.
כל הנסיונות האלה, לא הצליחו להשיג את תשומת ליבה המלאה. נסיון
אחד מוצלח, הסיח את דעתה והצליח לשעבד את המחשבות שלה להתעסקות
עם זמנים. ניחושים אינסופיים מה השעה עכשיו? נסיונות לאמוד את
הזמן שעבר מאז שיצאה למסע הזה בהתאם להכרות שלה עם סף הסבלנות
והריכוז שלה מתהליכים דומים שהיא עברה במדיטציות קודמות. השלב
הראשון, השלב השני, האמצע, תיכף יגיע השיא.. ואף פעם, אי אפשר
לדעת, איך זה יגמר.
הקול שמנהל לה את העיניינים הפנימיים, של מה שהיא צריכה לעשות
עכשיו, במקום מה שהיא עושה, וכמה זמן היא אמורה להקדיש לזה?
וכמה זמן עוד נשאר לה? זה שמתכנן לה את מחר. זה שמזכיר לה איזה
יום מחכה לה. זה שמנבא את מה שיהיה על סמך נסיון העבר, הוא
בעצם, היא בעצמה בתוך תא הטייס האוטומטי.
כמו שהקול הפנימי מתכנן ומנהל אותה, שולח זרועות לכל חלל פנוי
ממחשבות במוח שלה ומפעיל מחדש את המחשבות שהיא רוקנה ומילאה
בשקט, כך היא בעצמה, מידי יום, מחלקת את הריכוז שלה בעשיה
רב-זרועית על מספר מוקדים במקביל.
תשומת לב למוקד עשיה אחד בלבד, נראה לה ניצול  לא נכון של
היכולת שלה ובזבוז של זמן יקר. הנסיון המצטבר לימד אותה, שאפשר
לעשות מיליון דברים במקביל עם חלוקת קשב נכונה - אז למה לא?
למה לשבת בשקט ורק להיות עם עצמה, כשאפשר לנצל את הזמן הזה גם
לתכניות אחרות?
היא נתנה לקול שדיבר והחליט בשבילה מבפנים, להגיד את דברו ולא
הפעילה עליו התנגדות.
כשהוא יגמור - הוא ילך. היא קיוותה  בינה לבין עצמה.
ואחרי שהוא אסף אליו את זרועות ההפעלה, השקט חזר לראש שלה
ותשומת ליבה התרכזה בתחושת האנרגיה שהצטברה בכפות הידיים שלה.
התחושה המוכרת של מלאות בנוזל בלתי נראה. כמו כדור אנרגיה
שמשנה צורה. משהו שקשה להגדיר בדיוק. משהו שנע בין תחושה לחוסר
תחושה ומאיים להיעלם כמו בועה עדינה, ברגע של חוסר תשומת לב
לתשומת לב.
תחושת האנרגיה מתעצמת. כובד מושך את גב היד שלה כמו מגנט כלפי
מטה. התחושה היא שזה יותר חזק ממנה, אבל לא צריך לפחד. לא
להתנגד היא אומרת לעצמה. לזרום עם זה.
תחושת הכבדות מתפשטת בחלק הגוף העליון. בראש ובידיים - עד
החזה.החלק התחתון של הגוף לא קיים.
תשומת הלב מוסתת לנשימה שלה, שכאילו נעלמה כשהריכז התעצם.
הנשימות שלה מאד שקטות ולא ברור לה אם היא נושמת או לא. גם
עכשיו, היא לא מתאמצת לחזור לשליטה ולנשום עמוק כדי לדעת את
התשובה. נעים לה עם השקט בתנועה העדינה שקורית. גם אם לא ממש
ברור לה אם זו נשימה או לא. הריכוז שלה עובר לדופק. הוא מתגבר
מהחזה ומושך את כל תשומת ליבה. הוא נעלם. כאילו עובר למקום
אחר. ומופיע בבטן.
היא מקשיבה לו בסבלנות והוא ממשיך לרדת למטה ומתמקם מחדש בין
הרגליים שלה.
שקט והקשבה מוחלטת מתפזרים לה בכל הגוף. כל הקולות נעלמו.
עכשיו מתפשטת לה בגוף תחושה נעימה של גלים. גלי אנרגיה שיוצרים
תנועה פנימית שקטה, נעימה וזורמת.
אחר-כך באה פליאה, מהפלא הזה שהרגיע את הנשימות הכבדות ואת
הגרון הנחנק שלקחו לה את כל תשומת הלב בכל היום שחלף, כי בעצם
היא נזכרת עכשיו שהיא חולה. או לפחות היתה, עד לרגע הזה שמשהו
בה נירגע ונירפא.
ואולי זה בעצם סוג של קול אחר, שמנסה להפר את השקט שלה ולהזכיר
לה שהיא חולה.
עוד כמה שניות של שקט אין סופי, והביפר ציפצף והחזיר אותה
למציאות.

המסע שלה אל עצמה, לקח אותה לכל מיני מקומות. גם מחוץ לגוף.
מידי פעם, היא היתה מוציאה את עצמה החוצה, כדי להתבונן על עצמה
מזווית חדשה. לבדוק איך הדבר הזה שהשתלט עליה מבפנים, מגיב
לסביבה חדשה ופחות מוכרת.
חלק מהמבחן היה לבדוק את התגובה שלה לנוכחות בטבע. שכמו עם
ילדים, היא אף פעם לא הצליחה להתחבר אליו. היו לה כל מיני
משפטים מוכנים כשדיברו איתה על נופים. היא היתה אומרת - אני לא
מתרגשת מפרחים, אני מתרגשת מאנשים.
עד שהחליטה לבדוק את זה מקרוב, כמו שעשתה עם הילדים, וגילתה
שכשהיא פתוחה לנסות ויש בה כוונה אמיתית להתבונן בלי מסנני רגש
ואמת, היא רואה דברים אחרת. בראיה חדשה שהיא לא הכירה בעצמה.

בפעם הראשונה שלקחה את עצמה לטיול בטבע, היא הרגישה כמו מי
שמטילה את עצמה לבריכה שהיא לא יודעת לשחות בה, אבל מבינה שאין
דרך אחרת ללמוד.
ההתחייבות שלה בפני עצמה, לבצע את המשימה הזאת, נדחית כבר
יומיים בגלל הגשם והקור.
והיום, היא נדחית שוב ושוב בגלל עינייני עבודה אינסופיים
שמצטברים לה מרגע לרגע.
היא סימנה את שלוש כשעה מתאימה - בערך אמצע היום, אבל עכשיו
כבר ארבע וחצי, והיא ממשיכה לדחות את היציאה מהמשרד וכבר
משלימה עם העובדה שגם היום היא לא תצליח למצוא זמן לעצמה,
ואפילו סולחת לעצמה  על הוויתור הזה.
אבל רגע אחרי שהיא הבינה, שהזמן והארועים אף פעם לא יהיו
לטובתה, היא החליטה לא לוותר,
לעזוב הכל וללכת ליער. היא הקציבה לעצמה שעה אחת לטובת
העניין.
היא יצאה מהמשרד, והתחילה לצעוד לכיוון הישוב הכפרי הסמוך. היא
התלבטה בין שני הישובים הסמוכים ולמרות שאת המרוחק מבין השניים
היא הכירה טוב יותר, הישוב הקרוב יותר ניצח בהתלבטות.
היא פנתה מהשביל, לכיוון החורש והתלבטה מאד אם להתמקם בקרחת
יער חשופה, אבל קרובה לשביל החזרה, או להיכנס יותר פנימה לאזו
רהמיוער.
היא החליטה ללכת עם הלב, שמשך אותה אל תוך היער. הירוק היה
יותר עמוק ופיתה אותה להתקרב אליו יותר ויותר.
השמש השוקעת קרצה לה בין העצים וציפורי היער השלימו את האויר
וקראו לה לשבת בינהן.
בלי להרגיש, היא גילתה שנסחפה די עמוק ליער שהיא לא מכירה.
עלו בה תחושות של דאגה, פחד והתלבטות והיא ניסתה לאזן אותן מול
הפיתוי הגדול להתמסר למקום שהזמין אותה אליו.
היא התיישבה באמצע הדרך. סביבה צמחיית בר ירוקה ורעננה. האדמה
רוויה במים. מאחוריה קולות הכפר המיושב ולפניה נוף של עצים
צפופים ובתים רחוקים.
היא עצמה את העיניים והקשיבה לקולות של השקט ולצלילים של הטבע
החי. מיגוון הציוצים בתוך השקט הסמיך, היה ממכר עבורה. היה לה
קר מאד אבל האוירה חיממה אותה. היא התעטפה באויר הנקי וברוח
המלטפת, באור הרך של השקיעה ובקולות החופשיים שהטבע פרש לפניה.

אבל אז, השמיעה שלה התחדדה לטובת נסיון לזהות רחשים לא מוכרים
ששמעה או דמיינה כשהבינה, שזה יכול להיות קצת מסוכן לשבת לבד
באמצע היער בסביבה לא מוכרת.
שיטפון הקולות הנעימים, התחלף בפחדים ודילמה מייסרת, האם
להיכנע לפחדנות ולחשדנות שלה ולחזור? או להתגבר עליהם ולזכות
בעוד קצת שקט וזמן איכות עם עצמה בטבע? היא אמרה לעצמה שאין
טעם לשבת בפחד והחליטה להישאר, אבל לפקוח עיניים.
השמש שוב קרצה לה בין העצים והאור שלה היה רך ולא מסנוור. היא
הזמינה אותה להסתכל לכיוונה והיא מצידה, בחרה למקם מבט לא
מפוקס אל האור הכתום שהיה רקע לעצים ומידי פעם שלח קרניים
שובבות בין הענפים.
דקות ארוכות היא הישתעשעה במיצמוצים ומשחקי אור מול השמש. משחק
הצבעים שנוצר על ידי הריקוד של הקרניים, בכל פעם שהיא צימצמה
את שדה הראיה שלה מולם, היה כמעט מהפנט.
מידי פעם, נישמעו קולות פנימיים שהזכירו לה לקחת בחשבון שזה לא
נראה כל-כך טוב.
שהיא - מי שהיא. יושבת-איפה שהיא יושבת. ועושה-את מה שהיא
עושה.
התחיל לה רעש בראש ומערבולת של שאלות עלו וירדו בסולמות אין
סופיים. איך היא נראית? ומה יקרה אם מישהו יראה אותה כאן? אולי
היא מבזבזת את הזמן שלה. אולי זה מסוכן. ומה תעשה אם מישהו זר
יופיע? היא ניסתה להשתיק את הקולות ולחזור לשמש הרכה ולהקשיב
שוב לציפורים. אבל עכשיו, השמש נראתה לה כמו סתם כתם דהוי
שמרוח בין העצים מולה. והציוצים נשמעו לה מוזרים ומאיימים. היא
נשמה עמוק את האויר והאוירה שיספגו לה בגוף וימלאו לה את
המצברים, והחליטה לעזוב את היער ולחזור למשרד.
החזרה, היתה קצת מפחידה ומאד מאתגרת. מסתבר, שהיא ניסחפה די
עמוק אל תוך הנוף, והתרחקה מאד מהדרך הראשית שהובילה אותה
לכאן. היא התאמצה לבחור בין השבילים המתמזגים ולהיזכר מאיפה
באה. רועה צאן עם עדר כבשים קטן שהיתגלה מולה, הפתיע אותה
והביא להתכווצות מיידית באיברים הפנימיים שלה.
היא החליטה שאין סיבה להיבהל ואין זמן להתבלבל. היא בחרה בפניה
המנוגדת לכיוון שלה, הלכה בלי לדעת לאן, מנחשת צעדים בתוך
שטיחים ירוקים.
כשראתה מרחוק את צלחות הלווין, הבינה שהיא בכיוון הנכון ואפשר
להירגע.
אחר-כך היא גילתה ששיכבה עבה של בוץ וצמחיה הצטברו לה על
הסוליות ובשולי המכנסיים.
קולות משביתי שמחה, הטיחו בה ביקורת של חוסר מחשבה ותכנון לקוי
של המבצע, שהביאו אותה למצב המביך הזה, וכל מה שיבוא אחריו
כשתחזור למשרד. מי ישים לב שחזרה מלאת בוץ בנעליים? איזה
הסברים היא תיתן למצב? אולי כדאי לה להתנקות לפני שהיא חוזרת.

הבוץ בנעליים, העסיק אותה כל הדרך חזרה וכל הנסיונות לטשטש את
סימני הטבע, לא הצליחו לגרד את השיכבה לגמרי. היא הבינה שאין
יותר מה לעשות והשלימה עם זה.
כשחזרה ונכנסה לבניין, חלפה על פני הרבה אנשים ועם חלק מהם
התעכבה לדבר. אף אחד לא ראה, לא הריח ולא הרגיש שלא היתה כאן
ושחזרה עם בוץ בנעליים.
היא הסתכלה על עצמה מבחוץ וחייכה לעצמה מבפנים. היא עשתה את
זה. טבילת האש הראשונה שלה בטבע, מאחוריה.

זה היה מפגש חדש ומפתיע עבורה. ומשמח מאד בנעימות שלו
ובהתגלמות של הנוכחות שלה בתוכו. שימח אותה להרגיש נעים עם
עצמה.
אחרי כמה ימים, כשהיא חשבה על זה, היא לא הבינה איך קרה לה
שהיא התחילה להרגיש אחרת, אחרי אותו מפגש שלה עם הטבע.
איך זה יכול להיות, שהיא והטבע, שתמיד היו בינהם יחסים
בעייתיים, פתאום מתחברים. פתאום היא נמשכה אליו בלי שמישהו
יכריח אותה. איך ההזמנה הפתוחה הזאת שהוא שלח לה, הגיעה אליה
ופתחה אותה לעולם חדש שלא הכירה. והנגיעות הקטנות של האויר
שהיא נשמה כשישבה בתוכו, היו כמו מגע ראשוני בין שכנים קרובים-
דלת מול דלת, שתמיד הציצו אחד על השני, אבל אף פעם לא העיזו
לגעת. ועכשיו הם מתקרבים ומתחילים להכיר באמת, בלי לנחש ממבט
רחוק.

היא לא זוכרת בדיוק, אבל נדמה לה שכשהיא התקרבה אל הטבע, היא
התרחקה מאנשים.
הדיבור עם הטבע, מילא אותה במשהו, שהשתיק אותה במגע החדש שלה
עם אנשים. משהו בה נירגע. היא הפסיקה לרדוף אחרי חיזוקים
וגירויים חיצוניים, וסיפוקים מיידיים לא הניעו אותה יותר.
קרה לה משהו, שגילה לה את עצמה, אחרי שנים שלא ראתה אותה.
נוצרה בה הרגשה,שיש לה את עצמה והיא לא מרגישה את החסר ולא
רואה את מה שאין.
היא הפסיקה לחפש את העניין של אחרים בה. היא הבינה שהמקום
שממנו התחילה את המסע ובגללו הגיעה לכאן, לימד אותה שהיא לא
רוצה לחזור לשם, והיא לא מרשה לעצמה לקפוץ שוב לבריכה ההיא
שהטביעה אותה בתוך הבוץ של עצמה, לפני שהיא תלמד לשחות.
ההבנה הזאת, גרמה לה לעזוב את החיפוש של עצמה אצל אחרים.
וכשהמשהו הזה נירגע בה,
משהו אחר ניפתח.
נפתחה לה ההקשבה לעצמה ולעולם שהיא התרגלה לחיות בו בלי שאלות
ובאוטומטיות.
נפתחו לה העיניים להתנהגות של אנשים. היא ראתה דברים שאי אפשר
לראות מהסתכלות רגילה,
בלי תשומת לב מודעת.
פעם, היא היתה מסתכלת על אנשים, אבל לא רואה אותם. רק התעניינה
במה שהם אומרים.
השמיעה שלה היתה שטחית ועיניינית.
עכשיו, הראיה התחדדה לה, והסקרנות שלה גדלה, לראות את האדם
שמדבר, אבל להסתכל לו פנימה, אל המקום שמימנו יוצאות לו
המילים. וזה הביא אותה לשיחות יותר ממוקדות, עם תשומת לב לאדם
שעומד מולה. ופחות התפזרות שהיתה אופיינית לה והרבה פעמים
התפרשה אצל אחרים כזילזול מצידה, בגלל שתשומת הלב שלה במבט או
בקשב, לא היתה מלאה.
המבט שלה השתנה לה מול העיניים. כל הגוף שלה התחיל להתנהג
אחרת. לא כמו שהכירה את עצמה. יום אחד, הבבואה שלה השתקפה לה
במראה הפנימית שלה, בלי הכנה מוקדמת, וזה האיר לה עוד חלק
מהמופע שלה בעולם.
היו לה המון מחשבות בראש. תכניות לעתיד ותמונות מארועים שקרו
וכאלה שעוד יקרו.
מידי פעם, היא ניסתה להזכיר לעצמה-לעזוב, להירגע ולתת לשקט
להציף אותה. לנוח ברכות ולא להתמסר למחשבות שמעוררות סערות
בראש שלה ומציפות בה תחושות שלוקחות מימנה את עצמה. המחשבות
מתעוררות, מתחילה סערת רגשות והיא נלקחת מהנוכחות שלה עם עצמה.

הנוכחות שלה נעלמת והיא כבר לא נמצאת בעכשיו.
המחשבות והרגשות חטפו אותה, למקום שהוא לא כאן. הוא מחוץ לגוף
שלה במצב העכשווי שלו.
היא חסרת אונים מול המחשבות שלה שמשפיעות עליה בכח שיש להן ולה
- אין. ואיך שהן לוקחות לה את עצמה.
היא הרגישה שהיא צפה בין בלוני מחשבות, מאד פאסיבית.
הן מתמסרות בינהן - והיא הכדור. היא נותנת להן לכדרר אותה,
להתמסר בה, להעביר אותה בינהן, להעביר בה מסרים, לעצב בה
צורות, להשתיל בה תחושות, והיא לא יכולה עליהן.
מבהיל אותה, לראות שהרצון שלה לעצב את עצמה, למיין בה תחושות,
לרצות לבד למי להתמסר,
וכל הרצון לשליטה על עצמה, נלקח מימנה.
היא פתאום תמימה, השכל לא עובד. היא חומר גולמי, לא מעוצב.
המבנה שלה נמס לגמרי.
באיטיות, המחשבות מיטשטשות. הן נמרחות לה בראש, מרפדות את
דפנות הגולגולת, אבל לגמרי לא ברורות, ואי אפשר לקרוא אותן. הן
שם, אבל בלי הכח. הן אצלה בראש, אבל לא יכולות לשלוט בה.
היא מנסה לבנות מחדש בעזרת חומרים מהדמיון ומהזכרון, את הגוף
שנעלם לה.
הכח שחזר אליה אחרי שאבד לה כשהשליטה נלקחה מימנה, ממהר להרים
את הכפפה לפני שיחטפו אותה שוב, ומנצל את החופש לבחור - ובוחר
להתנתק מהראש ולהתחיל להיזכר במבנה הפיזי שלה - דווקא מלמטה.
יש לה תחושת נוכחות של החומר בקצות הרגליים, עד הקרסול וחלק
קטן מהשוק. אבל התחושה מאד לא מגובשת וברורה - החומר לא מעובד
לצורה מוכרת.
בהמשך, השוק והירך מקרינים תחושה של רגלי פינוקיו. מוטות עץ
קשים, ישרים וחסרי גמישות שאמורה להיות לרגלי אדם. הכיוון שלהם
ברור ומוכר, השוק - מאונך והירך - מאוזן. אבל הנוכחות שלהם
נשארת קבועה והיא לא יכולה להזיז אותן. ושוב -היא מרגישה שאין
לה שליטה על המצב החדש. המצב הקיים, הוא המצב שישאר ולכעוס או
לצעוק לא ישנה אותו - היא צריכה לקבל אותו ולהמשיך הלאה.. קשה
לה, אבל היא עוזבת.
יש ניתוק מטושטש בין הרגל למותניים. החיבור שאמור להיות בין
הירך לחלק העליון של הגוף -
לא קיים. יש תחושה של איבר תלוש. אין קשר בין האיבר הקודם
לאיבר הבא. לא קשר פיזי ולא ריגשי. עכשיו הזכרון של המבנה שלה,
מוביל אותה לאיברי המין, ושם החומר משתנה מקצה לקצה, כאילו שזה
לא אותו גוף, שאמור להיות בנוי מאותו חומר. כאן, הנוכחות של
האיברים הפנימיים, עשויה מגלידה. גוש של גלידה בצבעי וניל
ותות, שנראה רך. המעטפת החיצונית שלו, חלקה. כאילו שזה בגלל
חום שעטף אותה מבחוץ והיא נתנה לו להמיס אותה. ועכשיו, היא
נראית כמו גלידה רכה.
אבל אז, מופיעה ידיעה - שבפנים הגלידה עוד קרה. ושאם מישהו
יתפתה למראה הנמס שלה וינסה לחפור בה ברכות, הוא יופתע לגלות
גוש קר וקשה.
פתאום היא מבינה את כל המבנה שלה. היא נראית רכה ומתמסרת-מה
שמזמין התמסרות פיזית,
אבל בפנים-בתוך הגוף, הגוש עוד קר וקשה. החום שמבחוץ, לא הצליח
להמיס אותה וההתמסרות נשארת גופנית ולא ריגשית.
היא הבינה, שכל המבנה שלה מתרכז בגלידה. כשמופיעה תאורה נעימה
מבחוץ - היא מאמינה שזה חום. היא מתמסרת בגוף, זה מפתה את
האור, שחשבה שהוא חום, להיכנס פנימה-אל תוך הלב שלה, אבל אז,
היא מבינה שזה לא היה חום אמיתי, זה רק אור. והוא-מבין שהיא לא
רכה ומתמסרת כמו שזה נראה מבחוץ, וקשה מאד להכנס עמוק ולגעת לה
בלב.
בהבנה הזאת, לא היה שום דבר חדש, אבל התמונה היתה כל-כך בהירה
והשיקוף היה כל-כך מדוייק, שההבנה היתה מאד עמוקה.
אחרי הגלידה, שאר הגוף היה כמו ספוג - בלי רצונות ובלי תחושות.

בכפות הידיים היתה עדיין אנרגיה חזקה, אבל הזרועות היו חסרות
נוכחות. כמו זרועות של בובת סמרטוטים - בלי אופי, בלי רצון
ובלי יכולת לזוז.
מידי פעם, הבליחה בה תחושה מוזרה של עצב מתעורר. כמו דיגדוג
שהוא בין נעים ללא נעים.
הידיים תלושות כמו גושי בשר טחון, בלי כלי דם ובלי שרירים
שמחברים, אבל הגוף לא מת לגמרי.
מידי פעם, יש פירפור של עצב. מן תחושה של אמצע. לא לכאן ולא
לכאן. לא חי ולא מת.
זה די מעצבן אותה. כי היא לא יודעת מתי יופיע הפירפור הבא,
באיזו נקודה ובאיזו עוצמה.
שוב אין לה שליטה והיא עוזבת..

הבטן שלה מלאה בבועות. המון בועות מים דקות ועדינות שמבעבעות
בה בקצב מהיר.
עושות המון רעש שנשמע כמו מערבולת של קולות קשקשניים.
הבועות מתפוצצות, נעלמות אבל מייד נוצרות חדשות. תנועה מחזורית
בלתי פוסקת של יצור בועות בתוך הבטן שלה, שלא נותנת לה מנוחה.

היא מבינה עכשיו שהבטן כל הזמן רכה, בגלל המצב הנוזלי של המים
שמייצרים את הבועות.
ובגלל זה, גם אם בועטים בה, זה לא כואב-כי המים מגינים.
אבל הבועות גם מאד עדינות, מאד שבריריות וכל נגיעה הכי קלה-
יכולה לפוצץ אותן ולהעלים אותן. לכן דרושה מידה רבה של רגישות
ותשומת לב כשנמצאים באזור של הבטן. צריך לזוז בזהירות-כמו פיל
בחנות חרסינה. היא מבינה...ועוזבת...
את החלקים שמעל הבטן, היא לא הצליחה להרגיש בכלל, גם ריכוז
מאמץ לא מצליח לגלות לה, איזה חומר בונה את החזה ואת מה
שמעליו. היא לא מבינה...ועוזבת.

היא למדה לעזוב דברים גם בלי לקבל תשובות. ולעשות דברים גם בלי
להבין למה.
בדיוק ההפך מהאופי שלה. אבל לאט, לאט היא למדה שלפעמים אין
תשובה ברורה, והתשובה מגיעה אחר-כך בכל מיני צורות שהם לאו
דווקא מילים ומשפטים הגיוניים. שיש דברים שהם מעבר להגיון צרוף
ומוכר. ושיש דברים שרק אחרי שחווים אותם בלי לחשוב לפני,
מרגישים את ההד שבוקע מהגוף שקיבל את התשובה בשפה שלו.
לפעמים היא הרגישה את ההד הזה בעוצמות שהיא לא הכירה. כמו
העוצמות שהידהדו בה אחרי תרגול של טכניקה חדשה שלמדה לכידרור
הנשימה בין הנקודה של העין השלישית שבין שתי העיניים שלה
לנקודה הנמוכה בבטן שלה.
זה נראה לה משעמם לנשום כך הלוך ושוב בין שתי הנקודות, אבל עם
ההד של זה אי אפשר היה להתווכח.
היו רגעים שהיא הרגישה שהיא גוף ללא זהות. בלי רצונות, בלי
דחפים, בלי מחשבות, בלי תמונות
ובלי זכרון. מיכל מלא בכלום דחוס. מיכל עם נוכחות ומודעות
לנוכחות.
היא הרגישה שהגוף הזה קיים בחלל מלא בהתרחשות לא מוכרת ושהיא
לא מזהה את עצמה.
היא לא ידעה מה קורה לה והיא לא ידעה שזה הגוף שלה. וכל מה
שקורה - קורה לה.
וסביב הנוכחות שלה. היא לא הבינה, איך הגיעה למצב הלא מוכר הזה
והיא לא ניסתה להבין.
היא הכילה את כל הסביבה בתוך הגוף החדש שלה והתמלאה במה שהיה
קודם החוץ והרגישה שמתרחשת התמזגות של כל המרחב במלאות שקיימת
בתוך הגוף שלה.

חוויות כאלה, היא לא הבינה, אבל היא הרגישה. לפעמים היא הרגישה
אותן בעוצמות שהידהדו בה ימים שלמים.
זה לא היה פשוט עבורה להפסיק לחפש תשובות לכל רגש שהרטיט בה
משהו שלא ידעה שקיים בה בכלל. אבל לא היתה לה ברירה. היא היתה
צריכה להמשיך הלאה. לצבור חוויות. וכך היתה הפעם השניה
בהתקרבות שלה אל הטבע.
המיקום היה מושלם. לא רחוק מידי, לא עמוק מידי, לא צפוף מידי.
צמחיה נמוכה. שדה הראיה שלה רחב. כל הפלא הזה, פרוש לפניה.
היא בחנה את המיקום. מה היא רואה במבט אל האופק? מה היא רואה
במבט אל הצדדים?
איך הצדדים רואים אותה? מה הם חושבים עליה? היא יושבת יפה?
מספיק זקופה? זה משתלב טוב עם הנוף? זה פוטוגני? אם כבר
מסתכלים עליה, היא חשבה לעצמה - לפחות שתיראה טוב.
היא לא שמעה את קול ההגיון. הוא  לא אמר לה שהמחשבות שלה
מיותרות, כי מי שמסתכל עליה מהצדדים, זה רק עצים וציפורים. היא
נכנסה לארץ מוזרה. ארץ בלי הגיון. עצים ופרחים מסתכלים עליה.
קולות אחרים נשמעים סביבה. היא שומעת אותם אבל לא מגיבה להם.
זה לא מתאים לה.
בארץ ההגיון - הקולות שהיא שומעת, מתנגשים בה כל הזמן וכמעט כל
מפגש בינהם, יוצר פיצוץ.
אי אפשר לשמוע ולא להגיב. אבל כאן, הכל שקט והקולות לא הפריעו
לה. כאן הקולות היו רקע לשקט. הם אפילו חיזקו אותו, ועשו אותו
שקט יותר שקט.
היא נטולת כל הגיון. היא מרשה לעצמה לצלול לתוך הרכות של כתמי
הצבע והצליל שמסביבה.
לא היו לה מחשבות בכלל.
עיניה פקוחות. הראיה שלה עובדת, אבל היא לא יודעת לתרגם את
הכתמים והקולות למילים וצורות בשפה מוכרת. ההבנה שלה מתרגמת את
שפת הטבע, שאין לה פירוש בעברית, למסרים רכים שמרגיעים את
השכל, כדי שיבין - שאין מה להבין. כך שאין טעם לחפש תשובות. מה
שקורה עכשיו, קורה כשהיא חלק מהטבע וחלק מהארוע. היא לא מבינה,
כי היא אורחת. היא לא נולדה בטבע, ולכן היא לא יודעת את שפת
הטבע.
היא עוצמת עיניים ומנסה להתקרב יותר לנוכחות שלה, ולנוכחות של
הטבע ולמי שהיא עם הטבע.
מאד נעים לה. עולם בלי הגיון. הראש שקט ואפשר לנוח.
הכל בסדר. היא ומה שמסביבה - הם בסדר. אין לה טענות. אין
רצונות. אין בקשות מיוחדות.
כל מה שקורה וכל מה שכאן ועכשיו - זה בסדר.
אבל את כזאת פחדנית (!)
כל צליל חדש-מקפיץ אותך ומפחיד אותך ומפריע לך להמשיך להיות.
כל הזמן את מחפשת סיבות ותירוצים - לא להיות כאן.
מה כבר יכול לקרות?
היא רוצה להישאר, כדי להוכיח לעצמה שהיא לא פוחדת. עוברים עוד
כמה רגעים מבלבלים של להשאר או ללכת? טוב לי או רע לי? נעים לי
או קר לי? והנשימות מחזירות אותה לשקט. הראש שלה חוזר לנוח וגם
הלב נירגע.
היא מחליטה לשכב על הגב, עם הפנים אל השמיים.
בבת אחת - השמיים נופלים עליה (!)
יש לה תחושה שכל השמיים - עליה. המראה מאד קרוב אליה. ומאד
מפתיע. כל השמיים פרושים מעליה. יופי נקי. שמיים כחולים לגמרי
וענני נוצה ענקיים, מרוחים בתוך המרחב הכחול - ציור של טבע.
עולה בה פליאה - מה כל זה לכבודי...?
היא צוללת לתוך הציור. תכלת ועננים לבנים, בתוך מרחב אין סופי.
השמיים מזמינים אותה להתכרבל בתוכם. מחשבה מוזרה, לוחשת לה -
אם ככה מרגישים בשמיים, אני מוכנה להיפרד מהחיים על הארץ,
ולעלות לשם כבר עכשיו.
זה מזכיר לה, שהיא שוכבת בתוך השדה הזה, ולא רק שזה יכול להיות
לא בטוח, לשכב - זה עוד יותר מסוכן מלשבת.
מהצד השני, מגיעות מחשבות מרגיעות, שממילא אין לה לאן לברוח,
ואם משהו או מישהו יפתיע אותה, למקום הזה יש יותר כח ממנה. אז
אין טעם לפחד.
עכשיו היא רגועה לגמרי, כשהשמיים העצומים האלה מעליה, אין לה
מה לפחד. וגם אם יקרה לה משהו והיא תמות, זו לא ברירה כל כך
רעה לעלות לשמיים - כמו שזה נראה לה מכאן.
היא התמסרה לשמיים. היא לקחה את עצמה לחוויה רב תחומית של
צלילה, שיוט וריחוף בין צורות רכות, שצפות בתוך חומר רך.
התמונה היתה מאד רחבה. כמו תמונת לווין עם כתמים לא ברורים -
ממבט על וזווית לא טבעית.
חומות ההגיון נפלו ותחושת המרחב שנכנסה אליה פנימה, המיסה את
כל הגבולות של הגוף הפיזי שלה. היא הרגישה שהכלום שממלא אותה,
מפסל אותה מחדש. היא הרגישה נמרחת כמו העננים על התפאורה
הכחולה שהיתה פרושה מעליה.
לא היתה לה תחושת זמן, אבל התחיל להיות לה ממש קר. בצער רב,
היא נפרדה מהשמיים, אבל הבטיחה לחזור. בלי פחדים ובלי מחשבות,
היא חזרה למשרד.

כמה ימים אחר-כך, היא חשבה שוב על התחושה שעפפה אותה כשהיתה
ברגע אינטימי עם השמיים. היתה בינהם קירבה ממגנטת - כמעט
דמיונית. הם מעליה והיא מתחתם.
וההתמזגות שהתרחשה בינהם, כאילו החליפו נוזלי גוף ברגע השיא
והיפרו אחד את השני.
איך תחושת המרחב נכנסה לה לגוף, המיסה בתוכה את כל הגבולות
ופיסלה אותה מחדש.
היא יכלה להרגיש איך הגוף שלה מקבל צורה חדשה. אבל היא לא
הבינה, למה זה קורה?
למה משהו בה צריך להשתנות?
התשובה עוד לא הגיעה אליה. היא היתה צריכה לחדד את המבט שלה
פנימה ולאסוף עוד רמזים וחלקי תמונות כדי לפענח את כתב הסתרים
שהרכיב את חידת השינוי שהתחולל בתוכה, מאז שריח ה"בת אורן" עלה
לה לראש.
היא התאמצה עוד קצת וניזכרה בגלידה הרכה מבחוץ וקרה מבפנים,
ובבת אחת ניצרבה מהתזכורת המקפיאה שהדביקה לה את התמונה קרוב
מידי לפנים.
היא חשבה על הנרתיק שלה שקיבל את המקום הכי שמור ומבוקש בגוף
שלה - בין הרגליים, מתחת לבטן, בזווית עומק נוחה. עטוף, מוגן
ומרופד בחיישנים רגישים.
עם מדיניות של דלת פתוחה, היא אירחה בתוכו את כל האמיצים שלא
פחדו לבדוק איך היא מבפנים. מתחת לחליפת המגן. ומי שהבין
שבשביל לחוות ריגושים, צריך להתחכך בסכנה, זכה לדעת אותה.
שוב היכתה בה התמונה של האיבר שלה, שאיבד את צורתו וקיבל מבנה
של גלידה עם מירקם קטיפתי וטעמים מפנקים.
התמונה הזאת שהיתה מרוחה לפניה ב"זום אין" הסטרי, יצאה
מפרופורציות בכל קנה מידה, ונראתה לה כמו פוסטר ענק עם פרסומת
שלא ראויה למאכל אדם.
כמה נמוך עוד ירדו המסרים שנשלחים אליה, עד שתבין שהיא חייבת
להתרכך?
שחומות ומבצרים לא יעילים בעידן ה  "fire wall " . שמספיק
שתדפדף קצת בלקסיקון שלה ותיבחר איזו מילה עם פינות חדות, כדי
שתהיה לה כמו "pass word" שתישמור עליה מהתקפות פתע של גברים
נדירים במיוחד, שמידי פעם הבליחו מהערפל וגרמו לה להשיל מעליה
משקל עודף של זכוכית משוריינת. הם הבודדים שהצליחו לקלף מימנה
את האפידרמיס ולגעת בה.
אחרי כל פעם כזאת כשהגוף שלה היה מתאושש מההלם, היא היתה דואגת
להצמיח שיכבה חדשה על העור הגלוי שלה ומבטיחה לעצמה שלא תיתן
לזה לקרות שוב. כי יבוא יום שהקילוף יהיה עמוק מידי ואז זה
עלול להיות לה לא קל, עד שיצמח לה שם עור חדש.
היא הזהירה את עצמה, בלי לדעת באמת כמה כואב יכול להיות
להסתובב עם עור חשוף, בלי הגנה בסיסית. וכמה זמן יקח לה להצמיח
אותו מחדש.
וכשכבר התרגלה לחיות עם הכאב והרגישה איך הצלקת שהוא השאיר
עליה הולכת ומיטשטשת, היא עוד לא ממש נירפאה אבל הפצע הלך
והגליד. והיא עוד לא הבינה שהרגש לא מת ברגע שהיא קברה אותו
חי.
ולקח לה זמן עד שהעיזה לפתוח את הקבר של המחשבות שלה, ולראות
מה יש שם. ומה נשאר מהכאב הגדול שייסר אותה, אחרי שהאחרון
והראשון שהצליח לגעת לה כל-כך עמוק מתחת לקליפה שלה, הלך.

כמו פרס שלא מגיע לה, היא קיבלה את התרגיל להיפגש עם התלמידה
הכי אהובה על המורה שלה בלימוד הקבוצתי, לשיחה  על גברים.
כבר מהמיפגש הראשון, היא סימנה אותה. היא כמעט תמיד ישבה בצד,
אבל מכל זווית שהסתכלה עליה, היא נראתה לה במרכז. היא הרגישה
שיש משהו שהוא מרגיש אליה, והיא נענית לו.
כבר מהתחלה, היא ידעה שקורה בינהם משהו שנסתר מעיני הקבוצה.
משהו שמתרחש מתחת לפני השטח.
לא היה קשה להבחין, כמה היא יפה. היא היתה פראית ופשוטה. טהורה
וצלולה ושלווה ועמוקה.
הכל ביחד, ובעיקר-מסורה מאד, לתפקיד שלה בקבוצה.
היתה תחושה שכל מה שהיא אומרת או שותקת, בא לשרת את הרעיון של
השיעור ושל הלימוד כולו. וכל מה שהנוכחות שלה שידרה, היה ברוח
הדברים שבאו מימנו.
היה לה קשה להאמין שההנחיה הזאת למפגש בינהן, באמת נאמרה לפני
כולם ועתידה להתקיים בקרוב. היא היתה כמעט שיכורה וקצת מסוחררת
מהיהתרגשות שבעצם הרעיון, שתיזכה לפגוש אותה בארבע עיניים,
מחוץ לקבוצה.
היא הרגישה כמו לקראת פגישה מיוחדת עם גיבורת ילדות או אישיות
חשובה אחרת.
אחרי שבוע שאף אחת מהן לא העיזה לתאם את הפגישה, כי כנראה
ששתיהן לא האמינו שזה אפשרי לקיים אותה בינהן. כמו שתי מיתחרות
על כתר שבכלל לא קיים, הן תיקשרו בשתיקות ארוכות שנימתחו לאורך
המרחק הפיזי שהיה בינהן, ונימנעו אחת מהשניה.
אבל בסוף, זה קרה. והן נפגשו. כמו שתי תלמידות חרוצות, כדי
לבצע את המשימה הלימודית שהוטלה עליהן.
קפה "אלכסנדר", יהודה המכבי, תל אביב. תשע וחצי בערב. כרגיל
היא קצת מאחרת, אבל יודעת שיסלחו לה.
זו לא היתה פגישה רגילה בין שתי נשים. זה היה מב"ע. מפגש בארבע
עיניים.
ההבדל הוא שפגישה רגילה היא אוטומטית, היא צפויה בחלקה הגדול.
מתוכננת ומובנית מראש, בראש של כל אחד שאותו הוא מביא איתו
לפגישה. במב"ע, אי אפשר לתכנן מראש כלום. המיפגש קורה,
והנוכחות של כל אחד מהצדדים זורמת בהוויה העכשווית, עם כל מה
שקורה. בלי התנגדויות, בלי משחקי כוחות, בלי נסיונות הטיה ובלי
לברוח.
שתיהן נמצאות שם וסופגות אחת את השניה , כמו שלא חשבו שאפשר
שיתרחש מפגש כזה בינהן.

אחר-כך היא שיחזרה לעצמה בראש, כדי להבין את מה שהיה שם.
היא ראתה מולה זוג עיניים מתשאלות, שפערו מבט מצפה שתספר
כבר...
היא לא יכלה מול המבט הזה - של העיניים התלויות . בסוף היא
נשברה - על מה דיברנו???
על גברים. על מה הביא אותנו ללימוד. על העבודה. על העתיד. על
התנהגויות נשיות.
על שינויים בהתנהגות הנשית בתהליך הלימוד. על ילדים. על
אימהות. על כאב.
על התנהגות מודעת ולא מודעת. על איך אנחנו ניראות ומה אנחנו
מקרינות, ומה אנחנו חושבות שאנחנו יודעות על זה.
ואיך הירגשת? היא שאלה את עצמה.
הרגשתי נוח לספר ולשתף, כי משהו בה שידר לי שהיא יכולה להכיל
את הכל. כך שלא היתה התעסקות במה לספר ומה לא. סיפרתי לה מה
שהירגשתי שרוצה שאני אספר אותו באותו רגע.
כל סיפור שהופיע אצלי בראש, כאילו ירד דרך הזיכרון - הקומה
העליונה בראש שלי, אל השכל          -
קומה אחת למטה, עד שירד והגיע אל הקומה של הפה שלי, ומישם,
הדברים פשוט נאמרו החוצה...
והיא שמעה והכילה הכל. היא לא איכזבה.
מידי פעם, שמעתי את עצמי מדברת, והסיפורים שלי נישמעו לי
מוכרים, אבל הם נשמעו לי אחרת. והבנתי שזה בגלל שעכשיו, אני
מספרת אותם כשאני מסתכלת על הדברים שקרו לי, מזווית אחרת.
כל היחס שלי לנושא של הסיפור ולגיבור המרכזי - שונה. אני לא
מזוהה איתם.
אני מספרת על משהו שקרה לי. על דברים שהרגשתי, אבל אני לא חווה
אותם ברגע זה. הם כבר מאחורי. הם לא חלק ממני. הם היו חלק
ממני, וניפרדתי מהם.
מידי פעם, מגיעות אלי הבנות, תוך כדי סיפור, ואני עוצרת,
ומשתפת אותה במה שהבנתי.
איך דברים שעד היום היו, אבל לא ידעתי למה הם? פתאום, יכולתי
להסביר אותם או לנחש מאיפה הם הגיעו.
למה אני לא רוצה ילדים? - כי אני פוחדת להיות אמא לא טובה. אני
פוחדת להיכשל. אני פוחדת לעשות את הטעויות של אמא שלי.
למה הייתי מתחברת דווקא לגברים תפוסים? ובחרתי להיות תמיד מספר
שתיים? - כי לא חשבתי שמגיע לי להיות מספר אחת ולקבל את כל
האהבה.
למה אני משדרת ניכור ואטימות ריגשית? - כי אני לא רוצה שיידעו
שאני מעוניינת. כי אני פוחדת שיראו את המחשבות שלי.

הרגשתי שהיא מבינה אותי, ולפעמים אפילו קוראת אותי כמו ספר
פתוח, ואומרת לי דברים, עוד לפני שאמרתי אותם.
היא מבינה לבד, שאני לא מסתכלת בעיניים, כי אני פוחדת שמי שאני
ארשה לו להסתכל לי בעיניים, במבט ישיר, יגלה את הסודות שלי.
והפחד הוא פחד ממשהו שיקלקל את הדימוי שלי. הדימוי  של אחת שלא
מראה רגשות. חזקה. ממוקדת וכל הזמן בשליטה.

זאת היתה שיחת בנות, מאד פתוחה וחוויתית. אבל היו גם נגיעות של
חשדנות.
מידי פעם, נשמע מתוכה הקול הפנימי שאמר לה: " אל תתמסרי אליה
כל-כך. אל תגלי כל-כך הרבה.
זה רק נידמה לך שנעים לך, אבל את בעצם במבחן. את צריכה עכשיו
לשתוק ולתת לה לדבר. מה יש? שגם היא תחשף קצת" .
אני לא כל-כך מרוצה כשדברים לא קורים כמו שאני רוצה, שהיא תשתף
אותי יותר.
אני כל הזמן בציפיה, שהיא תספר לי משהו שיביא לי את המתנה
שרציתי שהיא תביא לי לפגישה הזאת. אני רוצה שהיא תגלה לי איזה
סוד שיסמן לי שמה שקורה לי - זה בסדר.
איזה איתות, שילווה אותי וישמור עלי בדרך הזאת, כל זמן שלא
חוזרת אלי התשוקה והעניין שלי בגברים.
אבל היא לא מגלה סודות. היא בדיוק כמוני. מפזרת מילים, מגלגלת
אמירות, מספרת סיפורים...
אבל שומרת את הקלפים הטובים לעצמה ולא מגלה לי את הסודות.
כשאני מבינה שאצטרך למצוא לבד את הסוד שאני מחפשת, אני נרגעת
ועוזבת את זה.

הפגישה הזאת,  איפשרה לה לספר את הסיפורים שלה ולהשמיע אותם,
ובאותה הזדמנות להצטרף להקשבה ולשמוע את עצמה מספרת את מה שהיא
כבר יודעת, ולגלות דברים חדשים שלא ידעה.
כמו לגלות פרטים חדשים בתמונה שהיא מכירה או בסרט שכבר ראתה.
היא קיבלה את האפשרות להתבונן על החיים שלה, ממקום חדש. מהמקום
של העיניים והאזניים של מישהו אחר. שיושב מולה.

כדי להרגיע את עצמה מההלם הזה שהיכה בה כשניצבה מול המראה
ששיקפה לה את עצמה כפי שהיא נראית ונשמעת מהזווית שמימול, אחרי
שנים של ציוויים פנימיים שליוו אותה והיא קיבלה אותם כמו מום
מולד, ולא ניסתה לתקן אותם ולא נלחמה בהם.
אחד , אחד התבהרו מולה העננים השחורים וכל הפעמונים בראש שלה
השמיעו צליל אחיד מעורר, שכאילו סימן לה שזהו שחר של יום חדש.
ומהיום הכל הולך להשתנות לה.
ההבנות טיפטפו לה לתוך הראש וחילחלו לתודעה שלה. הן ניספגו לה
בגוף והיא הרגישה שכבד לה. וקשה לה לנשום. שזה יותר מידי
בשבילה, להבין כל-כך הרבה דברים על עצמה בבת אחת , בלי הכנה
מוקדמת. היא היתה חייבת להשתחרר מעצמה ולהירגע קצת כדי שתוכל
לעכל את זה.
היא ניצלה את הרצון שלה לברוח מהמחשבות והיתכוננה לתרגל את
הטכניקה של הנשימות שעוד לא ממש הישתרשה אצלה.
בהתחלה, היא הרגישה מאמץ, גם נשימתי וגם בקשב ובריכוז. צריך
המון ריכוז כדי לאפשר לעצמך לנוע בין שתי נקודות בקו ישר -
מלמעלה למטה. זה אפילו די משעמם.
הנקודה בבטן, הרבה יותר ברורה ומוחשית לה מהנקודה שבין
העיניים, איפשהו באמצע המצח.
הנשימה שלה עולה מהבטן ומחפשת את הנקודה העליונה כדי להתחבר
אליה. היא יודעת איפה היא נמצאת אבל קשה לה לכוון בדיוק ולנחות
עליה.
הנשימה שלה מתמסרת בין שתי הנקודות , והיא מתבוננת במשחק. הן
מתמסרות בינהן - והיא הכדור. לפעמים, זה מאד מפתה אותה, להיזרק
גבוה יותר ולעבור את הנקודה העליונה של התרגיל, כדי להנות
מהרחיפה ומהמבט מלמעלה. אבל תיקרת הזכוכית, לא מאפשרת לה ללכת
עם הפיתוי.
למרות הרצון, היא מגיעה עד לנקודה שבמצח ונשלחת בחזרה אל הבטן
הרכה.
כל-כך נעים לה כשהיא נוחתת עליה ונוגעת בה. היא רכה ומזמינה
ויש לה חיוך רחב. בא לה להתכרבל בתוכה ולהישאר שם.
אבל התנועה ממשיכה, ולא נותנת לה לנוח קצת ולגנוב עוד רגע מתוק
בתוך החיבוק החם של הבטן.
היא ממשיכה למעלה, מחפשת את נקודת המיקוד. זה מעייף אותה לחפש
אותה כל פעם מחדש.
מרגיז אותה לא להצליח להגיע בדיוק מנקודה לנקודה. זה אמור
להיות כל-כך פשוט.
היא מרגישה תיסכול כשלמרות ריכוז המאמץ שהיא משקיעה, היא
מפספסת את הנקודה והמיקוד שלה בורח.
היא מרימה ידיים ונכנעת לפיתוי. עכשיו היא נותנת לעצמה להתמסר
לנקודה שבבטן, להירגע קצת ולהנות מהחיבוק שלה. היא מקבלת אותה
בזרועות פתוחות. הלב שלה רחב והיא מוארת ומרופדת ברכות. והיא
שם-נחה בתוכה - כמו בערסל.
תשומת הלב שלה ניגנבת לרגע, לתחושה חזקה של אנרגיה בכפות
הידיים. הפעם זה חזק מתמיד.
היא מרגישה ממש זרמים חזקים גם מסביב. מתפשטת בה הרגשה של
חגיגיות. של רגע מיוחד.
קשה לה לחזור לפינג פונג המסירות של נקודות המיקוד. משהו בתוכה
מסרב ללכת על קו ישר בין שתי נקודות. יש בה רצון לסטות מהמסלול
הקבוע ולהתפזר לכיוונים חדשים.
היא מרגישה נמרחת לצדדים, מאבדת צורה. המבנה שלה משתנה. היא
נמתחת לכיוונים לא צפויים. כשהיא מבינה את החופש שיש לה לבחור
מה לעשות ומתי, היא מאבדת בו עניין וחוזרת לשתי הנקודות. הפעם
היא צריכה לבקש מהן שיכדררו אותה בינהן. עכשיו יותר קשה לה
למסור את עצמה למעלה ולמטה.

אחרי שהיא עיכלה את כל האסימונים שנפלו לה, כשהמזל שלה הפגיש
אותה לשיחה ההיא על הגברים של כל אחת מהן, היא חזרה לחיים
רגועה יותר. כאילו שהופיעה נגיעה רכה של יד מכוונת על הכתף
שלה, שאישרה בשבילה שכל מה שקורה לה עכשיו, זה בסדר. כמו צעד
בונה אמון, כמו הבטחה סודית שהחשק שנירדם והיתחפר בתוך הגולם
שלו, עוד יבקע ויחזור לדגדג לה, כמו שרק פרפר אמיתי ובשל יכול
לדגדג.
הידיעה הזאת, היתה בשבילה כמו כדור הרגעה זמני שההשפעה שלו
שיכנעה אותה, שהתולעת שהכירה עד עכשיו, היתה סוג של חשק
ראשוני, וכשהפרפר הבוגר יהיה מוכן, הוא יבקע מן הגולם והיא לא
תדע את נפשה מרוב דיגדוגים.

ההשלמה הזאת, הרגיעה אותה קצת ואיפשרה לה להמשיך להתבונן על
עצמה מזוויות חדשות.
היא היתרכזה בעצמה כל הזמן, אבל עכשיו היא החליטה לסובב את
המבט לאחור ולברר מי נמצא שם בעצם.
היא ידעה שהיא מתבוננת ב"אני" שלה. אבל לא ידעה לגמרי מי היא?
מי זה ה"אני" שלה?
היא החליטה לצאת לצייד עצמי. לתפוס את עצמה במצבים מיוחדים
ולהפתיע אותה בשאלה -
"מי אני?"
היא לא ידעה מה יקרה ואת מי היא תגלה שם מסתכל עליה? היא ידעה
שצריך הרבה אומץ בשביל לסובב את הראש לאחור, ולא ידעה אם יש לה
אותו, אבל ההיתעסקות עם השאלה ישבה לה בראש
ולא עזבה אותה.
היא התעניינה בנוכחות של עצמה בכל מיני רגעים.
הפעם המשימה שלה היתה  לעורר את "פנינת הזהות".
היא חיכתה לשעת כושר, היתה צריכה להיתבשל עם עצמה על הרעיון
הזה.
ועד שתרגיש שיש לה את האומץ, היא רצתה לבדוק אם היא יכולה
לשלוט גם בכעסים שלה.
לראות עד לאן השינוי הזה מגיע.
היא הציבה לעצמה מטרה - לא להביא את עצמה לידי כעס, שעם אנשים
מסויימים, היה לה טבעי כמעט כמו להגיד "בוקר טוב".
היא בחרה את אחד מה"כוכבים" האלה שגרמו לה לבעור כשרק הריחה
אותו מרחוק. ובדקה את עצמה. היא רצתה לראות אם היא יכולה
להימנע מהכעס שלה. אם היא יכולה לבטא רגש כמו כעס אבל לא
להיזדהות איתו. שזה יצא לה מהפה, אבל לא יבער לה בגוף ויחליש
אותה.
מיד כשראתה אותו, היא זכרה את המשימה שלה. היא חיכתה להזדמנות
להעמיד את עצמה במבחן המציאות, וזה מאד שיעשע אותה.
הרבה פעמים היא קיוותה שהוא לא יראה אותה בכלל ולא יפתח את
הפה, כי זה בדרך-כלל גרם לסוג של התפרצות מצידה. והפעם, היא
חיכתה שהוא יעלה איזה עניין, כדי שתוכל לבחון את עצמה ולראות
איך הרצון שלה לא לכעוס עליו גם אם הוא מרגיז אותה, יבוא לידי
ביטוי, היא היתה מאד סקרנית.
באופן מפתיע, היא היתה מאד חייכנית ואדיבה אליו, כאילו שיש לו
יום הולדת או משהו כזה.
היא לא הבינה מאיפה הגיעה החגיגיות הזאת שעטפה אותה כשהיתה
בתוך ארוע של שיחת עבודה רגילה איתו. גם על הערות טיפשיות
לכאורה, שבד"כ היתה מגיבה בהתקפה מהבטן, היא ענתה באדיבות
ובהסבר סבלני שפונה להגיון אנושי ופשוט.
השיחה שלהם היתנהלה ברוגע וברכות וגם הוא חייך אליה.
היא הרגישה שהמבחן הראשון לא היה מספיק קשה ומאתגר בשבילה. היא
עברה אותו בקלות גדולה מידיי וזה פתח לה את התאבון לבחון את
עצמה שוב בסיטואציה חדשה שתבוא מחר.

היה לה יום הסטרי. היא פגשה אותו בשעות הצהריים, כשהיתה כבר
עמוק בתוך הבלאגן שלה והיתקרבה לשיאו.
היא לא הצליחה לחייך אליו, אפילו לא הרימה את הראש מהשולחן
להסתכל עליו כשהוא מדבר אליה.
היא היתה אנטיפטית ובו זמנית היא ראתה את עצמה מתנהגת בזילזול
למישהו שלא מגיע לו.
היא ראתה אותו נעלב, בלי להסתכל עליו. היא לא הצליחה להיתעשת
ולשנות את היחס.
היא היתה בלחץ ועומס אדיר, כך שלא הצליחה לייצר אפילו חיוך
קטן.
אבל היה לה חשוב לעשות את המינימום כדי לתקן את הרושם, שלא
היתכוונה שיצא לה כמו שיצא ומיהרה להיתנצל על הטונים והתגובה
שלה, תוך כדי שימוש בהסברים שיצדיקו אותה.
הוא הסכים איתה וספג את ההתנהגות שלה בהבנה ובהכנעה.
היא ידעה שהוא מבין אותה, אבל שום דבר שעובר עליה לא מצדיק את
ההשלכה עליו.
אחרי שביקשה סליחה והוא כאילו סלח לה, היה לה קל יותר לחייך
ולהיות יותר ידידותית ורכה אליו.
מיד כשהוא יצא מהחדר, היא חזרה לעבודה הלחוצה שלה וחזרה להיות
אנטיפטית - הפעם כלפי עצמה. כשחשבה על זה בערב, ושיחזרה את
הביטוי שהיה לכעס שלה היום, היא הבינה שיש פער, בין הדימוי שלה
בעבודה, לבין הנשמה שלה.
פתאום היתגלה לה , שקיימת בה פנינה של עוצמה, אבל הרבה פעמים
היא מיסתתרת בכעס שלה ובכל מיני פעולות חריפות אחרות.
המילים שלה מיטשטשות ומיתבלבלות, ויש עירבוב בין האנרגיה של
העוצמה ובין המחשבות שלה שגוזלות מימנה את האנרגיה הזאת,
ויוצרות בלון של רוגז.
היא הבינה שכשהיא כועסת, אז יש שתיים - היא והאובייקט שעליו
היא כועסת. ושאם היא תצליח להישאר רק עם האנרגיה הזאת, בלי
המלל שממלא  לה את הראש, היא תוכל לראות את ה"אני"האמיתי שלה,
והכעס שלה יעלם.
ההבנה הזאת, עוררה אצלה שוב את העניין שלה ב"אני" של הנוכחות
ושל המודעות.
בתחושה שלה את הגוף שלה  בלי הגנות. עירומה לגמרי.