איתן ועדן נפגשו לראשונה בבסיס רחוק מהבית. שם, בין כותלי
החוקים והמסגרת הנוקשה, היה איתן קצין זוטר ועדן מדריכת עליה.
עדן התבקשה מאחד החיילים לנסות ולהשיג שחרור לאירוע משפחתי.
איתן היה פשוט הקצין התורן במשרד. לא היה דבר, שלא השתדלה
לעשות למען רווחת חייליה, ידידיה.
מצא חן בעיניה מיד מבטו הקשוח וחיוכו העדין. עבורה הוא היה מן
אתגר לפענח, כיצד חברו להם יחדיו השניים בדמות אחת. איתן אהב
את המראה הילדותי שובה הלב ואת כנותה. לראשונה מזה זמן רב פגש
חיילת, אשר לא נרתעה מהדרגות על כתפיו. נדמה, שלא פחדה ממנו
כלל.
רבות התווכחו, מי עשה את הצעד הראשון. עדן טענה, שהוא הופיע
במשרדה כעבור מספר ימים, כשבפיו תירוץ סתמי. כבר אז הבינה,
שהוא מנסה ליצור קשר מעבר למפגש אקראי במסדר. איתן התעקש, שהיא
ביקשה את מספר הטלפון וכתובתו הרבה, לפני שבכלל חשב על-כך. אלו
היו רק דבורים. שניהם נסחפו למערבולת של אהבה מטריפת חושים,
עליה קוראים רק בספרים.
חודש שלם דברו בטלפון מדי יום, למרות שמרחק מטרים ספורים
הפרידו בין שני המשרדים. לבסוף תכננו לבלות סוף שבוע ביחד.
איתן הבטיח לבוא, לאחר שינוח מעט בבית דודתו. עדן הציעה מבלי
להסס, שישן בביתה. ההזמנה באה כהפתעה גמורה. איתן מעולם לא פגש
מישהי, שפניה היו כספר פתוח, ולבה מושט לעברו.
כל החיילים בבסיס זיהו אותם כזוג כבר מההתחלה. לכל מקום, שהלך,
הייתה עדן מתלווה אליו. כשנשאר שבת בבסיס, נשארה יחד אתו. כל
המכשולים נעלמו, אם רצתה במשהו בכל מאודה. איתן אמנם לא גילה
את כל סודותיו, אך בלטה לעין נאמנותו ואהבתו לעדן שלו.
כשכולם מסביב הכירו אנשים חדשים והתאהבו כל פעם מחדש, איתן
ועדן נראו מרוחקים וקרובים באהבתם. כל שטיפחו היו הרגעים בהם
סגרו את הדלת וכבו את האור. נדמה, שכאשר פשטו מדים, הייתה עדן
בעלת המילה האחרונה. היא תכננה שעות ארוכות בחדרה, מתי ייפגשו,
והיכן. לעתים איתן היה מתעקש להחזיק מעט בשרביט הניצוח. כל פעם
מחדש נכנע ונסחף אחריה.
עדן מזגה בתוכה דמויות רבות. בוודאי עוררה סקרנות רבה בקרב
האיש, שאתה. מתחת למעטה השליטה הייתה בחורה רבת דמיון ויצירה.
פגישה עם איתן דרשה מבחינתה תכנון עד הפרט האחרון. הפתיעה אותו
בשטף הרומנטיות, שגעש בתוכה. מאידך, פחדה אף מהדברים הקטנים
ביותר וסירבה בכל תוקף להפקיר עצמה להרפתקאות הלב של איתן.
מה, בעצם, החזיק את השניים יחד? דבר לא היה משותף ביניהם מלבד
רחשי הלב. כשאיתן חשב לבן, עדן הייתה בטוחה, שהכל שחור. אפילו
סביבת מגוריהם לא דמתה. עדן חזרה מהבסיס אל העיר הגדולה הומת
ההתרחשויות. איתן שב אל השלווה, ששררה במושב הקטן על ההרים.
חודשים ארוכים נראו השניים זה במחיצת זו. על סף שחרור הזכירו
החברים בבסיס לשניהם לא לשכוח לשלוח להם הזמנות לחתונה. עדן
החלה להאמין, שאכן מצאה את פיסת העולם שלה עם איתן. הוא לא
הוסיף מילה, מלבד שלא היו לו אף תכנונים. כל רגע, שעבר, הבטיח
בלבה את חייה עמו. איתן חשש להביט קדימה. למרות אהבתו הרבה
אליה, עדיין ראה בעיני רוחו נפש חופשית ללא מחויבות נוקשה.
עדן פשטה מדים, ואיתן נשאר נאמן למסגרת. בלב לבה טענה, שפחד
להתמודד עם החיים בחוץ. אולי אף חשש, שלא יצליח. במסגרת הצבאית
היה לו מעמד מסוים הודות לדרגות על כתפיו. מילתו לא עורערה
בקרב החיילים הרבים. עבורה היה זה עולם, שלא מצאה בו את מקומה.
גם היא כמוהו אהבה לומר את המילה האחרונה. בדרכה שלה ידעה, שלא
תזדקק למדים או לדרגות על-מנת להשיג זאת. היא רצתה ללמוד
ולקצור תארים, שיעניקו לה את הכבוד אחריו רדפה.
רבים ניסו להצביע על היום בו הכל השתנה. עדן לא הפסיקה אף-פעם
לאהוב. לא שמה לב ולו לרגע לשנוי באיתן. לאט החל מתרחק מעדן.
כבר לא התאמץ לבוא לבקר אותה. נראה, שאף לא מצא בה עניין רב
כקודם. עבורה, כל אימת שנפגשו הייתה סיבה למסיבה. כל פעם סיפרה
לו על הצלחתה בלמודים או על השיר החדש, שכתבה לו בזמן, שהוא
היה כה רחוק. עדן השתדלה לא ליחס חשיבות לחוסר הרצון שלו לקרוא
מיצירותיה. חודשים ארוכים טענה, שהוא חוזר עייף, ואינו מסוגל
להתמודד עם המרץ שלה לכבוש את העולם.
בוקר אחד מצאה מכתב על מיטתה, כשחזרה מהאוניברסיטה. לבה החל
דופק בחוזקה. דקות ארוכות פחדה לפתוח את המעטפה, כאילו ידעה מה
כתב. בין השורות היה ברור, שהוא עזב אותה הרבה, לפני שחבר את
מחשבותיו למילים. איתן גבש עמדה, ועדן לא יכלה לשנות דבר. היא
התעקשה לחפש את הסיבה בדבר-מה, שעשתה לא כשורה. אולי, חשבה,
דרשה יותר מדי, ואולי, לחצה אותו להגיע להחלטות, שלא היה מוכן
להם.
בלבה ידעה כל אותה עת, מדוע הלך, אך חששה לעמוד בפני האמת
האמיתית. עדן רצתה לשמוע ממנו, שלא אהב יותר, או שכעס עליה.
היא וודאי הייתה מוצאת לכך פתרון כלשהו. איתן היה אהבתה
הראשונה והיחידה. שוב ושוב אמרה, שלא תוכל לעולם לוותר עליו או
לשכוח אותו. לבסוף גמרה אומר בלבה לעשות כל שתוכל על-מנת
להחזיר אותו אל חייה. עדן הייתה מוכנה להתמודד עם כל מכשול,
שיוצב בדרכה. תמיד, כשרצתה דבר-מה, מצאה דרך להשיג זאת. איתן
לא היה שונה מכל שאר האתגרים, בפניהם עמדה.
שנה וחצי אחר-כך הסכים איתן לפגוש את עדן במסעדה פינתית במרכז
תל-אביב. מאז שנפרדו, לא שב לתל-אביב אפילו פעם אחת. מצדו
הניתוק היה מוחלט. בוודאי לא היה מוצא לנכון לראות את עדן, אם
זו לא הייתה מדברת על-כך כל אותו הזמן. אמנם, בלבו תמיד אהב את
החיילת הכנה, שנכנסה כרוח סערה אל חייו. משום-מה, רצה מאד
לראות אותה, אך כוח לא ברור הדף בו להתרחק.
באחד הלילות החליטה עדן לעמוד מול המציאות ולברר בדיוק, מדוע
אינו חוזר אליה. כמה פעמים שב ואמר, שאהב ולא הצליח לשכוח.
כשראה אותה, ידיו רחפו על גופה, ונשיקותיו שחררו את לבה
לחופשי. עדן חשה תחושת ניצחון, כי ידעה כל אותה עת, שאהבתם
חזקה דייה לעמוד מול הסערות. איתן הבטיח לשוב אל אהבתו הישנה
מיד, כשירגיש מוכן. משהו לא מובן הטיל ספק בכנותו.
בשיחת הטלפון אמר איתן, שלעולם לא יוכל להיות עם עדן, למרות
שלא נעלמו מלבו אותם רגשות נושנים. לפתע, אמר לה, שהייתה חזקה
מדי עבורו. היא הייתה יותר מדי חכמה מכדי להיות טיפשה ולהסכים
לכל דבר, שיאמר. נדמה, שחש בתחרות מתמדת עמה, כשהיא רצתה רק
לאהוב. אף-פעם לא חשה עליונות לעומתו. תמיד היה מקור גאוותה
ומשענת לראשה. לרגע לא חפשה להעמיד עצמה מולו, כששאפה, שיתגאה
בהישגיה הרבים.
עדן הסכימה להיות הבחורה, שרצה בלבד, שתוכל להניח שוב את ראשה
על כתפיו. אמנם, לא הייתה שלמה עם החלטתה, אך איתן היה אהבתה.
עתה, כשהשיגה אותו שוב, לא הייתה מסוגלת לוותר כך סתם. כשהניחה
את השפופרת במקומה, החלו התהיות לצוף על פני השטח. עדן ידעה,
שלעולם לא תוכל לוותר על דעתה. איתן היה חשוב יותר מכל דבר
בעולמה, אך האם היה חשוב יותר מקיומה שלה? התשובה הייתה ברורה,
אך קשה מדי להביט בה.
פתאום ניצבה בפני המכשול הקשה מכל. רבות שמעה ספורים על גברים,
שפחדו מנשים חזקות. לא חשבה אף-פעם, שאיתן היה אחד מהם. דמותו
הקשוחה וחיוכו שהקפיא את קהל חייליו לא עמדו בד בבד עם הפחד,
שחלחל בלבו. כל התשובות נעלמו מראשה. זמן כה רב נלחמה להשיב את
שאבד לה, ועכשיו כבר לא הייתה בטוחה בדבר.
בעוד כשלושה שבועות תכננו להיפגש. מבחינתה, ידעה, שתנסה להצית
את אותה להבה מפעם. ככל שחשבה על-כך, הבינה, שלעולם לא תוכל
להשיג אותו, אם זו דעתו. אהבתה הרבה, כנראה, לא תספיק, על-מנת
לתת למים הסוערים לזרום שוב. אולי, באמת כל אשר חלקו, היה אמור
להישאר מאחור בין כותלי הבסיס המרוחק מהמציאות, שהמתינה מבעד.
מצחיק, שחשב, ששרביט הניצוח הייתה כל העת בידיה, כשהוא הכריע
את הכף ממש מההתחלה.