"מה שווה האהבה שלך אליו אם הרגת אותו?!"
"די... את מפחידה אותי..."
"אני מפחידה אותך? לי... את רוצחת!!! מכירה את המונח הזה? את
מבינה למה אני מתכוונת כשאני קוראת לך ככה???"
"ההיסטריה שלך לא תפתור כלום, עדיף שתשתי כוס מים ותרגעי."
"להרגע??? אני כבר לא יודעת מה לחשוב... את ממש מתוסבכת בצורה
רצינית, אה?..."
"כנראה... רק תסבוך רציני יכול להרוג מישהו."
"אל תחפשי תירוצים למה שעשית, תקחי אחריות פעם בחיים שלך".
"אני לא מחפשת תירוצים!!! אוף... את חושבת שאני מרוצה ממה
שקרה? הרי אמרתי לך, אני אוהבת אותו. אני אהבתי את שחף יותר
מהחיים עצמם. באמת."
"כן, הבנתי את זה, זה בדיוק מה שהרג אותו. אבל את יודעת מה, זה
לא ענייני, אני חושבת שמה שקרה כאן זה עונש מספיק גדול
בשבילך."
"תודה..."
"אין על מה". היא צודקת, באמת אין על מה.
"טוב זזתי". היא התקדמה באיטיות לכיוון הדלת, פתחה אותה
והסתובבה שוב לכיווני. כנראה היא הרגישה שאני לא סובלת מספיק,
כי אני לא מוצאת עוד סיבה ללמה היא אמרה את מה שהיא אמרה אחרי
שהיא הצהירה שזה לא עניינה. "כמה עצוב להסתכל עליו שוכב ככה
בלי רוח חיים ולדעת שהוא מת מצער. זה אפילו יותר עצוב ממוות
רגיל, כי כשבנאדם מת מצער אז יודעים שהוא באמת היה משהו
מיוחד..." היא הנהנה בראשה, סגרה את הדלת והלכה.
ולמרות שבאותו רגע רציתי לשנוא אותה, לא יכולתי שלא להסכים עם
מה שאמרה. שחף באמת היה משהו מיוחד, ואני הרגתי אותו.
ובסקירה מהירה של הגופה שלו יכלתי להבחין בהבעה הכואבת שעל
פניו, ובדמעות מקודם, שאפילו עוד לא הספיקו להתייבש. הוא נראה
כאילו הוא בוכה גם במותו. ואולי זה באמת מה שהוא עושה.
הדבר שהיה לי הכי חשוב זה שהוא לא ייפגע, בגלל זה קראתי לו
היום לשיחה הזאת. העובדה שהוא מת מתאימה לרוח הדברים בתקופה
האחרונה.
כמה סבל חוויתי בחודשים האחרונים, כישלון אחרי כישלון, כלום לא
הצליח לי, תמיד יצא ההיפך הגמור ממה שרציתי, אבל זה בהחלט
שיא השפל.
ולחשוב שבאמת היו לי כוונות טובות, כל כך היה לי חשוב ששחף
יהיה שמח, אבל הוא היה עצוב, כי כשאני עצובה אז גם הוא עצוב,
והוא היה מתוסכל שהוא לא הצליח לעזור לי. הוא לא הבין שזה לא
קשור אליו, הוא לא הבין שהוא נקודת האור שלי בתוך הרבה אפלה.
אבל איך הוא יכל להבין את זה, לא אמרתי לו את זה מספיק... רק
התרגזתי עליו והוצאתי עליו את התסכול שלי.
כמה הוא ניסה לעזור לי, לפעמים הרגשתי שהוא מתאמץ יותר
ממני...
לאט לאט הרגתי אותו בנסיונות שלי להקל עליו.
בשלב מסוים, הפסקתי לשתף אותו במה שעובר עלי בשביל לא לדכא
אותו, אבל הוא התחיל להרגיש שאני בורחת לו בין האצבעות, שהוא
מאבד אותי.
כבר לא ידעתי מה אני אמורה לעשות, כל מה שעשיתי בשביל שלא
יפגע, בשביל שירגיש טוב, רק החמיר את המצב.
הגעתי למסקנה שאני מקלקלת לו, שהחיים שלי הורסים את החיים
שלו.
הוא באמת היה חשוב לי יותר מהחיים עצמם. ובגלל זה הגעתי להחלטה
שלי, ההחלטה הכי גרועה שאי פעם החלטתי בחיים שלי, מסתבר.
ההחלטה שהרגה את הבנאדם שהכי חשוב לי.
אני לא מאמינה שהוא מת לי, ועוד באשמתי.
איך אני אחייה בלעדיו?! איך אני אתמודד עם ההרגשה הנוראית הזו,
שברגעים אלו אני כל כך מנסה להדחיק...
מה אני אעשה עם הגופה ששרועה לי על המיטה?! המיטה שהוא נהג
לישון בה.
אני כל כך רוצה לחבק אותו אבל אני אחבק סתם גופה, הנשמה שלו
כבר לא כאן.
הכל קרה כל כך מהר.
הוא נכנס לחדר שלי, עם פרצוף מודאג.
"על מה רצית לדבר? אני די לחוץ... אני אמור להיות לחוץ?"
"בערך..." באותו רגע, עברו בי מחשבות של התחרטות, אבל המחשבה
שאולי בזכות מה שאני אעשה החיים שלו ישתפרו, עזרה לי לדבוק
במטרה. איזו טיפשות זו הייתה מצידי לחשוב שזה ישמח אותו, איך
יכולתי להיות כל כך אטומה למציאות. הייתי יותר מדי אובססיבית
לגביו - כל כך ניסיתי לגרום לו להיות מאושר, שהפסקתי לחשוב
בבירור.
אבל עכשיו הכל ברור. כמובן שעכשיו כבר מאוחר מדי.
"אז את אומרת לי?"
"שחף, אולי לא הרגשת את זה בזמן האחרון, אבל תדע שאני באמת
אוהבת אותך, אני אוהבת אותך יותר מהכל, יותר מהחיים.
אתה כל כך אומלל מכל המצב המתוסבך הזה שנכנסתי אליו, אתה אומלל
בגלל החיים שלי.
וכמו שאמרתי ממקודם, אתה יותר חשוב לי מהחיים שלי.
ובגלל זה..." נשמתי נשימה עמוקה והסתכלתי בעיניים שלו שנצצו
באופן קודר.
"...בגלל זה, אני מוותרת על החיים שלי למען האושר שלך. אני לא
רוצה לחיות יותר אם זה מה שהחיים שלי גורמים. אני אוהבת אותך
יותר מדי בשביל לתת לך לסבול."
הוא לא אמר כלום, זה נראה כאילו הוא לא היה מסוגל.
דמעות התחילו ליזול מעיניו שבהו בי בעצב נוראי אבל אני לא
ויתרתי, שיכנעתי את עצמי שזה הדבר הנכון והמשכתי לדבר אליו.
"אני קראתי לך גם בשביל שאני אוכל להיפרד ממך, רציתי לחבק אותך
ולנשק אותך בפעם האחרונה בחיים שלי." בעיניים אדומות, נוצצות
ורטובות מדמעות אומללות, מתסכול נוראי, הוא המשיך לבהות בי עוד
כמה שניות, ואז הוא סובב את ראשו לכיוון הנגדי ונשכב על המיטה
בלי לומר מילה, בלי להגיב. כנראה הוא לא היה מסוגל.
הלכתי מהר להביא לו כוס מים ומליון מחשבות התרוצצו לי בראש.
מראה עיניו המעורפלות גרם לי לראות יותר בבירור את מה שהחלטתי.
פתאום הבנתי מה עשיתי, הבנתי שהפתרון שמצאתי יותר יעציב מאשר
ישמח. נתתי לכוס המים ליפול לי מהיד כשהסתובבתי במהירות
לכיוונו.
הרגע בו שמעתי את קול ההתנפצות היה הרגע בו הבנתי שהוא מת.
נתתי לו להישבר, בדיוק כמו שנתתי לכוס להישבר.
בדיוק באותו רגע פרצה השכנה לתוך החדר שלי.
"הכל בסדר איתך? שמעתי משהו נשבר." אבל לא הייתי צריכה לענות
לה, ראיתי שהיא קלטה את שחף.
"הוא... הוא מת?" לא עניתי לה, פשוט שתקתי בבושה. ידעתי שהוא
מת, וידעתי שזה בגללי.
"לי, מה קורה כאן??? למה את לא עונה לי???"
"אני... אני בסך הכל אמרתי לו שאני מקריבה את החיים שלי למען
האושר שלו, שאני לא רוצה לחיות יותר אם החיים שלי גורמים לו
לסבל."
"למה? למה אמרת לו דבר נוראי כזה?"
"כי אני אוהבת אותו, זאת הסיבה, כי אני כל כך אוהבת אותו..."
"מה שווה האהבה שלך אליו אם הרגת אותו?!"
השאלה הזו כל כך הפחידה אותי, ועדיין מפחידה.
אבל גם אם היא צודקת, מה אני כבר יכולה לעשות חוץ מלאסוף את
השברים?...
אם מסתבר שאפשר למות מצער, אז איך זה שאני לא מתה?
כנראה שאני לא מספיק מיוחדת.