"עד שלא ירחיב האדם את מעגל החמלה על-מנת להכליל את כל
היצורים החיים, הוא לעולם לא ישיג שלום." (אלברט שוויצר)

מחנה השמאל הישראלי - כמו השמאל בעולם המערבי כולו - נמצא כיום בעמדה היסטורית
בה ניסיונו המצטבר מאפשר לו לזהות את הקשר המהותי העובר כחוט השני ומחבר בין
המאבקים השונים לצדק, שוויון וחופש. על כך מעיד מגוון הרקעים, תפיסות העולם
והנושאים השונים המרכיבים את "השמאל החדש" מודל 2003, הלא הוא תנועת המחאה נגד
הגלובליזציה אשר התהוותה בסיאטל, ארה"ב בסוף שנת 1999.

גם כאן בישראל ניתן לראות בקרב השמאל חיבורים מעמיקים ומודעים יותר בין מגזרים
ונושאים שונים הרחוקים לכאורה זה מזה: הפער החברתי הגדל, מעמד האישה, תופעת
הגזענות והאפליה העדתית, זיהום הסביבה, הכיבוש והמאבק הפלסטיני נגדו, תרבות
הפלסטיק הצרכנית, ההומופוביה כמוסכמה חברתית, ניצולם של העובדים הזרים, וכו'.

כור ההיתוך הרעיוני שהוא תנועת האנטי-גלובליזציה אינו תולדה של בחירה
אסטרטגית, אלא הוא משקף הבנה מהותית הרבה יותר (אם כאידיאולוגיה ואם כתחושת
בטן) בנוגע לטיבם של הניצול והדיכוי באשר הם, לא כתופעות מבודדות ונפרדות אלא
כהתגלמויות שונות של הגיון צרוף אחד: הגיון הנרטיב השולט של העולם המערבי.

מגזרים שונים מנוצלים ומדוכאים במיקומים שונים, בתרבויות שונות, באמצעים
שונים, על-ידי גופים שונים ובתירוצים שונים, אולם ניתן בכל זאת לזהות שורש
יחיד ואחיד האחראי בקווים כלליים לניצול ולדיכוי כשלעצמם; שורש זה הוא ההגיון
הזהה שמאחוריהם, הגיון המעמיד רווח כלכלי מעל לכל והקובע כי חירותנו, אושרנו
ורווחתנו ראויים ואף מוכרחים לבוא על חשבון חירותם, אושרם ורווחתם של אחרים -
בייחוד של אלו השונים ו/או חלשים מאתנו.

ההתלכדות הטבעית הנ"ל של מאבקים בתחומים שונים כל כך לכדי מארג אחד, מפוזר
ובלתי ממוקד למראית-עין, מבטאת דווקא מיקוד עמוק במיוחד, רדיקלי ומפוקח,
המוביל את תנועת המחאה העכשווית לא לשינוים קוסמטיים כי אם לעימות חזיתי עם
שורש הבעיה, כלומר עם אותו הגיון הרה-אסון שתואר מקודם.

אולם חרף היותו של מחנה השמאל רבגוני ומפוקח יותר מאי-פעם בעבר, זיהויו של
הגיון הנרטיב השולט על כל ביטוייו השונים הינו תהליך היסטורי שעדיין לא הושלם,
ויהיה זה מוטעה מצדנו לחשוב שאנו נמצאים כיום במעין "קץ ההיסטוריה" שמאלי, בו
תנועת המחאה מודעת כבר כביכול לכל קשת המאבקים השונים, וכל מה שנשאר הוא לנצח
בהם.

למעשה, ישנו תחום אחד בולט במיוחד אשר בו התגלמות הנרטיב השולט מושרשת עמוק כל
כך בחיינו ובתרבותנו, ונערמו עליה הצדקות והסוואות שונות ורבות כל כך לאורך
ההיסטוריה האנושית, עד שאפילו מחנה השמאל המפוקח, הרבגוני והרדיקלי של שנות
האלפיים אינו מצליח ברובו לזהות אותה, ואף יותר מזה, מאמץ אותה אל חיקו כחלק
מאורח חייו בטבעיות ובלב שלם.

אנו מדברים, כמובן, על ניצולם השיטתי והממוסד של בעלי החיים.

השמאל רואה את התביעה להפסקת ניצול בעלי החיים הלא-אנושיים כמאבק שאינו קשור
באופן מהותי - או לכל היותר הינו סעיף משני או שולי - לסדר יומו העמוס ממילא.

זו אינה כמובן הפעם הראשונה שהוא עושה טעות שכזו.

תומס ג'פרסון, לדוגמה, אשר הרבה לדבר במאה ה-18 על צדק וחירות, ואף ניסח את
מגילת העצמאות האמריקאית האומרת כי "כל בני האדם נולדו שווים", היה בעליהם של
עבדים רבים. הוא, וכמותו גם כל האוכלוסייה הלבנה בתקופתו, דיברו על צדק,
שוויון וחופש לכל תוך שהם מונעים מבני האדם ממוצא אפריקאי את אותם דברים עצמם.


כפי שמתרחש כיום עם ניצולם של בעלי החיים האחרים ו"נחיתותם הטבעית" ביחס לבני
האדם, כך היו בעבר מוסד העבדות ו"נחיתותו הטבעית" של האדם השחור מושרשים כה
עמוק בחייהם ותרבותם של הלבנים, מובנים מעליהם כל כך, עד שאיש לא זיהה את עצם
קיומם כסתירה כלשהי למושגי הצדק, השוויון והחופש המופשטים שרבים כל כך דיברו
ולחמו בשמם באותם זמנים.

גם הטעות המייעדת את מאבקיהן של קבוצות אלו או אחרות לשוליים, כמשניים, אינה
בגדר טעות חדשה. במאה ה-19, למשל, עם התהוותה של התנועה הסוציאליסטית, שלטה
התפיסה לפיה המאבק לשחרור האישה הינו משני למאבק הפרולטרי (בראשית המאה ה-20
היו רבים בתנועת העבודה אשר אף טענו כי הקרב על זכות ההצבעה לנשים "רק מפלג את
מעמד הפועלים"). לצערנו הרב, נדרשו עשרות שנים - עד לשנות ה-60 - עד שהצליחה
התנועה הפמיניסטית לברוח מצילו הגברי של הניתוח המעמדי ולתבוע את מקומה כמרכיב
מהותי וראשוני במרכזה של תנועת המחאה.

אך לא רק אפריקאים ונשים נתקלו בגישה אטומה זו; כל מגזר או נושא שהעלה את ראשו
ונראה כדורש להיכלל כשווה בין שווים בסדר-יומה של המחאה החברתית זכה תחילה
לקבלת פנים קרירה, אדישה או אף עוינת. במשך יותר ממאה וחמישים שנה נתפסה
הומוסקסואליות כ"דקדנטיות בורגנית" אף בעיני הקבוצות המתקדמות ביותר בתחום
המאבק החברתי (פ. אנגלס, למשל, אחד מאבות המרקסיזם, הציגה כ"סטייה" נגד הטבע
וכ"הדרדרות מוסרית" בספרו על לידתה של המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה), בעוד
שבתחום האקולוגיה, הרי שמלבד בודדים (כגון האנרכיסט האמריקאי מוריי בוקצ'ין
שהחל לפתח את תפיסת האקולוגיה החברתית עוד בשנות ה-50) לקח לשמאל המסורתי כמעט
שלושים שנה עד שחדל מלראות את הנושא כתחביבם של "פריקים" ו"חובבי טבע" אשר רק
מסיחים את הדעת מן המאבק העיקרי, או לחלופין כאחת מסתירותיו הפנימיות של
הקפיטליזם המאוחר שפשוט "תיפתר מעצמה אחרי המהפכה".

בתקופתנו, זוהי התנועה לזכויות בעלי חיים הנופלת קורבן לצרות-אופקים זו, ואנו
מקווים בכל לבנו כי לפחות הפעם ילמד מחנה השמאל מטעויותיו בעבר, יתפקח ויבין
כי אין מדובר ב"עצות תזונתיות" או בעיסוק ל"אוהבי חיות", אלא במאבק לצדק,
שוויון וחופש העומד על קרקע איתנה לא פחות מן המאבק לזכויות אדם או מכל
המאבקים האחרים שהוזכרו עד כה.

המסר שלנו לבני-בריתנו, מחנה השמאל הישראלי, הוא אם כן פשוט וברור מאוד:

הפיכתם של יצורים חיים וחפים מפשע למוצרים מתים ולמכונות, לסחורות ולרכוש,
לעבדים ולאסירים, איננה אלא התגלמות נוספת - למעשה האכזרית והעתיקה ביותר - של
הנרטיב השולט, של אדישות לגורלו של האחר וזילות החיים, מגמות שאתם ואנחנו
נאבקים בהן בהתגלמויותיהן השונות (שלטון ההון, פטריארכיה, לאומנות, מיליטריזם
וכו').

העובדה שבעלי חיים אחרים נראים אחרת, מתקשרים אחרת ומתנהגים אחרת מאתנו אינה
מצדיקה אורח חיים המנצל ורומס אותם בכל צורה אפשרית (בוודאי שלא בקני-המידה
המתועשים, הממוסדים ונטולי הביסוס ההשרדותי של ימינו), בדיוק כשם שהבדלים
פיזיים, ביולוגיים או תרבותיים אינם הכשר לניצול אוכלוסיות אחרות. השאלה
המהותית, כפי שניסח זאת הוגה הדעות האנגלי ג'רמי בנת'ם, אינה "האם הם מסוגלים
לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבר?", אלא "האם הם מסוגלים  לסבול?".

בעלי החיים שהאדם מנצל היו ונשארו המעמד המדוכא ביותר; מעמד שאינו יכול לזעוק
את זעקתו בשפתנו, מעמד שכולנו, מהפכנים כשמרנים ועשירים כעניים, שותפים פעילים
בדיכויו מדי יום, מדי ארוחה ומדי רכישה. על כן אנו קוראים לכם להצטרף אלינו,
להיות סרבניו של הכיבוש הנורא הזה, לסרב לפקודותיה של תרבות כוחנית המזינה
אותנו על ידי שחיטת אחרים. לא לחינם אמר הסופר הרוסי טולסטוי כי "כל עוד יהיו
בתי מטבחיים, יהיו גם שדות קרב...".