כיסיתי את השמיים בעננים.
זה לא היה פשוט, אבל הצלחתי.
אתמול בלילה, לפני שנרדמתי, פתחתי את החלון מעל המיטה שלי
והתיישבתי על אדן החלון.
דיברתי עם הרוח, באמת. ביקשתי ממנה שתביא לי כמה עננים אפורים,
לכסות את השמיים. היא אמרה שאין לה בעיה, אבל היא תעשה את זה
רק אם היא תוכל ללילה אחד, לקחת לי את החלומות. לא חשבתי שזה
דבר כזה נורא. "אז אני לא אחלום הלילה על מגפיים שמגיעות לירח,
שיש לי חתול או ששי להב מגיע לבית הספר שלי...", חשבתי לעצמי
והסכמתי. זה היה הלילה הכי נוראי בחיי. היה לי חם. היה לי קר.
הזעתי, קפאתי. לא יכולתי לחשוב על כלום. אפילו השיר שהיה תקוע
לי בראש כל היום לא עודד אותי. אבל ידעתי שיהיה לי טוב, היום.
ובאמת טוב לי היום. אני מסתכלת על השמיים המעוננים ויודעת שזה
בגללי. בזכותי, בעצם. וכל אחד שמסתכל היום על השמיים רואה את
השמיכה הזאת, של העננים האפורים. אבל מחר זה יעלם כבר. הנה כבר
אני רואה פיסת שמיים בקצה האופק. אני לא הולכת לוותר שוב על
חלום. לפחות לא השנה. אם אתם רוצים, תעשו בעצמכם עסקה עם הרוח.