הוא חיבק אותה חזק, הצמיד את גופה אליו והחל לרוץ לעבר
המדרגות.
היא נשארה קרה, עינייה קפואות. דמעות קרות ביצבצו בזוית עינייה
כאשר הבינה סוף סוף מה היא עשתה. היא התיישבה על גדר האבנים,
והתבוננה בקרירות על הפרחים שקמלו לעת ליל מול שקיעה אדומה.
הייתה זו אותה השמש ששכחה לזרוח ביום היוולדה זו אותה השמש
שכניראה לא ידעה שאסור לשמוח ביום מותה. תמונות קפואות עברו
בראשה כאילו יצאו ממקרן שקופיות, קר, רוח נחמה שרקה בין הפרחים
הקטנים ורירשה בין עלי העצים הגבוהים, ליטפה את פניה וניגבה
מהן את הדמעות החמות של אותה הילדה.
היא מחקה את דמעותיה בזהירות, שלא יראו כלל שבכתה. והחלה ללכת
את החזרה, כמו תמיד- לבדה. היא שקעה במחשבות רבות, שאלה את
עצמה שאלות שתשובותיהן ניראו רחוקות כל כך באופק הגדול
והשומם.
והיה קשה לה לצעוד במדבר הבדידות הגדול והטובעני הזה, עד לאותן
תשובות חמקניות... אך היא החלה צועדת.
לפתע נתקלה בשאלה הכי קשה מכל... "למה את עושה את זה?" היא
שאלה את עצמה בלחש, היא עצרה, נשימתה נעדכה. בכל אותן הפעמים
בהן היא יצאה החוצה, עשתה את מה שלא עשתה ועם מי שלא עשתה- היא
מעולם לא חשבה בכלל למה.
היא נפלה לתוך ביצה טובענית במדבר השליו שלה, הוא היה דומם, אף
אחד לא היה שם להציל אותה... אף אחד לא יכל להושיט את ידו
לעברה, לכל מקום שהלכה, היא הייתה לבדה.
והיא ידעה את התשובה... היא ידעה את התשובות לכל השאלות אשר
עלו וצצו כך פתאום, אך היה ניכר בעינייה הרכות שהיא מפחדת מהן,
מן התשובות האלה... כיון שידעה שיפגעו בה.
ומה באמת היא רק רצתה?


היא רק רצתה חיבוק.
היא רק רצתה ליטוף על ראשה היתום מחיבה,
אבל הוא טרק את דלת האהבה של ליבה...
וכמו דלת ללא מעצורים היא נפתחה שוב, והדלת הזו תישאר פתוחה עד
שיבוא עוד אחד או אולי אותו האחד של פעם ויטרוק את הדלת
שוב...
וסערת ליבה תנשף ותפתח אותה בכל מחיר...
כרגיל.


והיא רק רצתה חיבוק.