פרק 1
הרגשתי את היד שלו מתרוממת מבטני.
פתחתי את עייני בזהירות, הוא הציץ בשעונו.
"שיט..." שמעתי אותו פולט בלחישה "אלין...?".
לא עניתי.
הוא חיכה מספר שניות, הסיק שאני ישנה, קם, הלך לחדר האמבטיה.
כעבור מספר דקות הוא יצא, נשק לי על הלחי, ליטף את שערי, מחה
את השאריות של דמעותיי והלך לכיוון המטבח, כעבור דקה שמעתי את
הדלת הראשית נטרקת.
לא היה לי כוח לקום, בקושי לנשום היה לי כוח...
אני לא בטוחה כמה זמן שכבתי ככה על מיטתי... מקשיבה לתקתוק
השעון שעל הקיר...
לבסוף הרגשתי יותר טוב, עדיין כאב הראש, אבל כבר לא הרגשתי
בחילה.
קמתי, דשדשתי לכיוון חדר האמבטיה. הסתכלתי במראה וראיתי נערה
עם עיניים כחולות, שהיו מעט אדומות, שער צהוב, אף קטן, פה
עקום... לא משהו מיוחד.
הלכתי למטבח, לקחתי כוס מאחד הארונות, מילאתי בה מים.
הייתי לגמרי מסטולה...  בהייתי במים מתמלאים בכוס, סגרתי את
הברז.
לגמתי מעט מהמים, לפתע ראיתי פתק, הסתכלתי עליו וזיהיתי את כתב
ידו של שרון, פתחתי את הפתק:
"אני בחנות, תתקשרי אם תצטרכי משהו... אני מצטער שאני עוזב
אותך ככה...
אוהב אותך,
      שרון."
כמובן... אבל לא יכולתי לשפוט אותו, בלי החנות המחורבנת של הבן
דוד שלו היינו מובטלים...
נאנחתי, לגמתי עוד מהמים.
צלצול גרם לי לקפוץ בבהלה.
הטלפון.
הנחתי את הכוס מים על השיש והרמתי את הטלפון האלחוטי.
"הלו?" קולי בקושי נשמע, צרוד, חלוש. השתעלתי קלות.
"אלין?" זאת הייתה מור, החברה הכי טובה שלי, או לפחות, אמורה
להיות החברה הכי טובה שלי.
"כן, מור...?"
"מה שלומך?"
"תנחשי..."
"אליני..." היא אמרה בקול מתחנחן "אני כל כך מצטערת!"
"כמובן שאת מצטערת... "
"אני יכולה לבוא...?"
"מזמן הפסקת להקשיב לי... אז תבואי, אל תבואי... לא איכפת
לי..."
"אז אני באה... "
ניתקתי... נגמרו לי המילים...
חזרתי לחדר שינה, הסתכלתי על המיטה המבולגנת, על התמונה עם
הזכוכית השבורה.
נשכתי את שפתי התחתונה בחוזקה והחזקתי את הדמעות בפנים.
ידעתי שאם אתחיל שוב לא אוכל להפסיק.
פתחתי את הארון ושלפתי חולצה גדולה של שרון וזוג מכנסי ג'ינס
בלויים.
דפיקה בדלת.
יצאתי מהחדר שינה וסגרתי מאחורי את הדלת, לא רציתי שהיא תראה
למה זה גרם, בין השאר.
פתחתי לה את הדלת.
היא עמדה בפתח כמו טיפשה הסתכלה עלי עם עיניים מלאות דמעות.
שתקתי, והיא חיבקה אותי חזק. לא חיבקתי בחזרה.
היא הפסיקה.
"אלין, אני כל כך מצטערת. את חייבת להבין, את חייבת
להקשיב..."
"אני אקשיב, שיהיה, אבל לא פה, תכנסי."
היא חייכה, כנראה שחשבה שאני מתרככת, אבל פשוט לא רציתי שמישהו
ישמע, אחד השכנים שיצא לרגע לקחת עיתון הסתכל עלינו מוזר.
היא נכנסה והתיישבה על הספה שבסלון הקטן.
התיישבתי בכורסא שממולה. שתקתי ושיחקתי בחור שהיה בכיסוי
הכורסא.
היא בהתה בי, הנחתי שהיא מחפשת איך לקשט את התירוץ שהיא הכינה
מראש.
לבסוף היא אמרה
"אלין..." היא אמרה את זה ברצינות, בקול שקול, אבל אני ידעתי
שזאת סתם הצגה "מה שקרה אתמול בלילה היה בטעות, זה פשוט נפלט
לי, ואת גם לא אמרת לי שאני לא צריכה לספר... כלומר, הוא אח
שלך!"
נעצתי בה מבט ושאלתי בשקט "את אומרת שאני אשמה?"
היא הסתכלה עלי ואמרה "לא... אבל יכולת להגיד לי לא להגיד להם
כלום, אחרי הכל... אני החברה הכי טובה שלך!"
"ובתור החברה הכי טובה שלי את יודעת שהיחסים ביני לבין אחי
ואשתו הם לא הכי טובים!" קולי התחיל לעלות "ובתור החברה הכי
טובה שלי את היית צריכה לדעת שאם אמרתי לך שלא סיפרתי להורים
שלי זה אומר שגם לא סיפרתי לאחי! ובכלל... בתור בנאדם שלא
הוגדר עדיין כמישהו בעל בעיות שכליות קשות היית צריכה לדעת שלא
לספר!" בזמן הנאום הקטן שלי נעמדתי מולה וזרקתי אליה את
המילים, שהפכו למשפטים, שהפכו לנאום. הרגליים שלי בקושי החזיקו
אותי וצנחתי על הכורסא.
היא הייתה בהלם, פשוט בהתה בי.
ישבנו כך זמן מה, היא בוהה בי ואני בוהה ברצפה, מנסה להחזיר את
מעט הכוח שהצלחתי לאגור.
לבסוף היא השתעלה ואמרה "טוב... אלין... .אני מצטערת...
בבקשה... תסלחי לי זה לא היה בכוונה, באמת שלא".
הטיפשות פשוט נזלה ממנה, היא הגעילה אותי.
"לא איכפת לי, מור. כבר לא איכפת לי אם זה היה בכוונה או לא,
הדבר היחיד שאני רוצה ממך עכשיו זה שתעזבי את הבית שלי ותתני
לי לחשוב מה לעשות"
"אבל..."
"לא! לא רוצה לשמוע אותך! תלכי!!"
היא הסתכלה עלי במבט כואב, כאילו שהיא באמת מצטערת. קמה מהספה
ופתחה את דלת הכניסה, יצאה וסגרה אחריה את הדלת.
נשענתי על הכורסא.
ישבתי שם ופשוט נחתי, לא היה לי כוח לכלום. ואז נזכרת במיטה
המבולגנת, בתמונה השבורה ובזה ששרון יגיע הביתה והוא יהיה רעב
ואני צריכה להכין משהו.
הסתכלתי על השעון. 17:45. שרון חוזר ב- 18:30.
תהיתי לאן לעזאזל כל הזמן נעלם. הלכתי באיטיות לעבר החדר שינה
והרמתי את התמונה והמסגרת והנחתי אותם על המיטה. הרמתי את
הזכוכית השבורה עם הידיים שלי. זרקתי אותה לפח.
חזרתי לחדר שינה וסידרתי את המיטה. את התמונה והמסגרת שמתי
במגרת השידה שלי.
הלכתי למטבח. הכנתי ספגטי ושניצלים צמחוניים.
הלכתי לסלון והדלקתי טלוויזיה.

פרק 2
שרון ישב ממולי. מסתכל עלי, בוחן אותי. הפנתי את מבטי ולקחתי
את הצלחות. הנחתי אותן בכיור. הוא בא מאחורי, חיבק אותי ונישק
את צווארי . ואז נזכרתי פתאום "מחר יש תור לרופא, נכון?" הוא
הפסיק לחבק אותי והתחיל לשטוף את הצלחות "כן".
הסתכלתי עליו לרגע קצר ואז הלכתי לחדר אמבטיה. כשיצאתי הוא
דיבר בטלפון ואמר "היא בדיוק יצאה עכשיו" והושיט לי את
השפופרת. הסתכלתי עליו והוא אמר בלי קול "אמא שלך". נלחצתי,
הסתכלתי עליו והוא התקרב אלי וכיסה את הפומית עם ידו, הוא לחש
לי באוזן "אני כאן... יהיה בסדר..." הוא נראה לגמרי לא בטוח,
אבל עניתי בכל זאת.
"אמא?" אמרתי בקול לחוץ.
"אלין, מתוקה, מה שלומך?" יכולתי לשמוע משהו זר בקולה המרוחק.
"בסדר, אני מניחה" "ושרון?" הסתכלתי על שרון.
"גם".
"את יודעת, חמודה, אתמול אחיך התקשר אלי, סיפר שנפגשתם במלון
עם חברה שלך, מור?" היא לא בזבזה זמן...
"כן... "
"הוא סיפר ש... שהחברה שלך אמרה ש... שאת בהריון...?"
"אמא..."
"ושלעובר יש קשיים? זה נכון...?" הקול שלה רעד. שתקתי לרגע
"כן... אמא, זה נכון... "
שתיקה. כלום מהצד השני של הקו. חיכיתי. שרון לחץ את ידי. "הוא
משרון?"
צריך להביא לה פרס של האמא הכי גרועה בעולם...
"נו, מה את חושבת?!" עניתי לה ברוגז.
"מותק, אלין שלי, אל תתעצבני, אני מצטערת... אני לא מאמינה..."
הקול שלה השתתק... ויכולתי לשמוע רעשי רקע, כנראה שלה ושל אבי
דנים בכך "אנחנו באים, אבא ואני" "בסדר" מה יכולתי להגיד?
"אני אוהבת אותך, וגם אבא" "גם אני אתכם".
"מסרי ד"ש לשרון... לילה טוב" "לילה טוב..." השיחה נותקה...
הורדתי את השפופרת מאוזני ובהיתי בנקודה לא מוגדרת. שרון לקח
ממני את השפופרת והניח אותה במקומה "אלין?" הוא הסתכל עליי.
הסתכלתי עליו בחזרה, גוררת את עצמי בחזרה למציאות. התחלתי
לבכות. הוא חיבק אותי, ובדיוק כמו הלילה הקודם נרדמנו כשהוא
מחבק אותי ואני בוכה.

פרק 3
מאותו יום גורלי בעצם באמת השתנו החיים שלנו. כשגילתי שאני
בהריון ואמרתי לשרון, הוא שמח. ואם אתם תוהים איך זה נודע
למור-גם לה יש בת, והייתי חייבת מישהי שכבר עברה את זה. אבל
אחי... אישתו הטיפשה והוריי... זה משהו אחר... זאת תרבות אחרת,
חיים אחרים, הבנה אחרת של המצב. בשבילם, תינוק מחוץ לנישואים
זה אסון, בעצם, גם בשבילי זה היה כך, עד שהגעתי לכאן. תמיד
חלמתי על ישראל, לא יודעת למה. להיות יהודיה בשבדיה תמיד היה
לי מוזר, רציתי לחיות איפה שאני אמורה להיות, איפה שהארץ שלי,
וזו לא הייתה שבדיה...
סך הכל אני בת 19, הגעתי לכאן לפני שנה. את שרון פגשתי
כשניסיתי למצוא עבודה. עברתי לגור איתו והוא אמר שהוא צריך
לפרנס אותי, לא אני אותו. אז זה מה שהוא עושה... ואני בבית
הזה, הדירה הזאת. לא שאני מתלוננת, זאת דירה טובה, הוא זכה
בלוטו. הוא גם פתח עסק בשביל הבן דוד שלו, והוא עובד שם. זה לא
נורא. אבל... זה לא מה שאני רגילה אליו. האנשים פה שונים...
המזג אוויר, הכל. אבל התרגלתי, אני תמיד מתרגלת...

פרק 4
טריקת דלת.
יצאתי מהחדר שינה וראיתי את שרון עומד בכניסה בפנים זועמות,
כועסות. הוא בכה.
הסתכלתי עליו "מה קרה!?"
הוא הושיט לי חופן דפים והתיישב על הספה. הסתכלתי על הדפים,
ראיתי שהם מהבית חולים, לא הבנתי כלום. הסתכלתי עליו שוב "מה
זה אומר...?"
הוא הסתכל עלי בחזרה "התינוק ימות, צריך ניתוח אם תעברי אותו
את גם יכולה למות, אבל את חייבת... הם אמרו שאת חייבת..." קולו
נשבר הוא התחיל לבכות כמו תינוק.
הייתי בהלם, לא יכולתי לדבר והראש שלי התחיל להסתובב.
תפסתי את ראשי בחזקה, לא יכולתי לסבול את זה.
הכל נהיה שחור.  

פרק 5
מצמצתי בעייני, הכל היה מטושטש, כאב לי הראש. מיקדתי את מבטי
וראיתי שאני בחדר לבן, ריח של תרופות, חשבתי לרגע... בית
חולים...
הסתכלתי סביבי, מחפשת משהו מוכר.
פרחים על השידה, כמה כרטיסי ברכה.
הראש שלי שוב התחיל לכאוב, משכתי בחוט האדום. חמש שניות ואחות
מופיעה כשמאחוריה אני מצליחה לקלוט את שרון, הוריי, אחי, אשתו
ומור עומדים ומנסים להידחק לפתח. האחות סגרה את הדלת מאחוריה.
פנתה אליי
"התעוררת, איך את מרגישה?"
"כואב לי הראש... .כמה זמן אני כבר כאן...?"
"שלושה ימים." בהיתי בה.
"מייד אתן למשפחתך להיכנס..." מלמלה.
היא סיימה את הבדיקה שלה ונתנה לשרון, הוריי ואחי להיכנס. שרון
מיהר אליי וחיבק אותי, לוחש באוזני שהכל יהיה בסדר ושלא לדאוג
ושהוא אוהב אותי. הסתכלתי על הוריי, אימי חייכה חיוך מאולץ
ומתוח, אחי נראה לחוץ ואבי נתן בי מבט קשה.
"אשמח אם תיתן לנו מספר דקות עם אלין, שרון." אמר אבי בעברית
עם מבטא מוזר.
שרון הביט בי, הנדתי בראשי והוא יצא.
"איך העזת לעשות זאת?!" אמר אבי בקול גבוה, בשבדית. נראה היה
כי הוא מתאפק שלא להרביץ לי.
אמי הניחה את ידה על זרועו, מנסה להרגיעו "מוטב שלא ננהל את
השיחה הזו עכשיו, נחכה עד שאלין תרגיש יותר טוב" אמרה בשקט.
"למה לא, אמא? שיהיה עכשיו, אני בסדר גמור" אמרתי לה, ואז
פניתי לאבי "הוא חבר שלי, אנחנו בדרך להיות מאורסים, אני לא
מבינה מה רע בזה."
הוא הביט בי בכעס "את לא מבינה מה רע?! אני אגיד לך מה רע! זה
לא מוסרי! ולא מעניין אותי שאתם בדרך להיות מאורסים! אתם עדיין
לא! עכשיו תהיי חייבת להתארס לו... למה לא נזהרתם?!"
"אבא, לא יעזור כמה שתצעק עליי עכשיו, אני יודעת שזה לא היה
בסדר, אבל זה קרה וזהו. עכשיו אתם מוכנים לקרוא לשרון?"
אחי הסתכל עליי לרגע ואז פתח את הדלת וקרא לשרון. אבי לא הפסיק
לנעוץ בי מבט רצחני. שרון נכנס, החזיק בידי, הסתכל עליי ואמר
"אלין... הרופא אומר ש... שאת מוכרחה לעבור את הניתוח בהקדם
האפשרי... " אמי הסתכלה עליו "ומתי זה ההקדם האפשרי?" "מחר
בבוקר..." הוא ענה.
"אבל... אבל זה עלול להרוג אותה... " אמר אחי בשקט...
"אם היא לא תעבור את הניתוח הרופא אמר שאין לה סיכוי לחיות
בכלל" אמר אבי, ומבטו השתנה סוף סוף... והוא הביט בי ברוך
ואהבה כמו שתמיד הביט בי, אבל הפעם היה גם כאב במבט הזה.
"אבל הרופא אומר שיש לה סיכוי טוב" אמר אחי (שדרך אגב קוראים
לו סטפן, ואם אנחנו כבר בנושא, לאשתו קוראים אגנס).
האחות הופיעה "היא צריכה לנוח, אבקש ממכם לעזוב". אבל אני לא
רציתי שהם ילכו, הייתי מבולבלת. תחושה מוזרה של אי נוחות מילאה
אותי. שוב כאב הראש, הרגשתי בחילה, אבל לא היה לי כוח אפילו
להעיף מבט קצר לעבר החוט האדום. אחרי מספר שניות נרדמתי.

פרק 6
כשהתעוררתי שוב זה כבר בוקר. לא ישנתי טוב, התעוררתי כל שעה
בערך ואמי נשארה לידי. הרגשתי זוועה, העיניים שלי כאבו והרגשתי
כאילו מישהו מחדיר מחטים לבטני וראשי. הניתוח נקבע ל- 2:45.
הסתכלתי על השעון, 09:15. הערתי את אמי. הביאו לי ארוחת בוקר.
שרון, סטפן ואבי באו. הכינו אותי לניתוח. הרופא בא ונתן הסבר
קצר, אמר שיש סיכוי טוב. שני אחים באו, העבירו אותי ממיטתי
למיטה ניידת, והחלו להוביל אותי לעבר החדר ניתוח. הגענו לדלתות
חדר המיון. הוריי משני צידי, שרון מצד ימין וסטפן לצד אמי.
הוריי אמרו שיהיה בסדר והם יחכו בחוץ, סטפן חיבק אותי ואמר
שהוא מצטער ושנתראה בקרוב, ורק שרון... הביט בי בעיניים
מפוחדות, נישק אותי ואמר שהוא אוהב אותי. אמרתי לו שאני אוהבת
אותו גם ושלא ידאג. הכניסו אותי לחדר המיון.
הרגשתי את חודה של המחט עם החומר המרדים בזרועי. עצמתי את
עייני וזמן קצת אחרי זה נרדמתי.

פרק 7
הרופא יצא. כולנו בהינו בו בעיניים מפוחדות. לא היה טעם להמשיך
את ההצגה, הרי כולנו ידענו שהסיכוי קטן. הוא הסתכל עלינו בחיוך
מאושר "הניתוח הצליח! אתם יכולים להירגע, מצבו של התינוק ושל
אלין מתייצב ולקראת הערב תוכלו לראות אותה."
ישששש!!! זו הייתה המחשבה הראשונה שלי. היא חיה, אלין שלי חיה,
ולא רק זה, גם הילד שלי בחיים... הם כולם התחבקו, עמדתי לי
בצד. אמה הסתכלה עליי בחיוך מאושר ואימצה אותי אליה בחיבוק
חזק, חיבקתי בחזרה. ואז שאלתי "והתינוק?" הרופא הביט בי "אתה
האב?"
"כן, אממ... אתם יכולים כולכם לבוא איתו, האחות תיקח אתכם"
אחות המדים לבנים התקדמה לעברנו, הרופא לחש לה משהו באוזן והיא
הנהנה "בואו אחרי, בבקשה" היא הובילה אותנו לחדר קטן, שבתוכו
הייתה מונחת מיטה קטנה מזכוכית, לידה הייתה מונחת מכונת הנשמה.
התקרבתי למיטה בהיסוס: בתוכה היה מונח גוף קטנטן, פנים
קטנטנות, ידיים כמעט בלתי נראות, הכל היה כל כך קטן... וזה היה
הבן שלי. חייכתי באושר.

פרק 8 כעבור חודש
החלטנו לקרוא לו כריסטופר, הוא עדיין בבית חולים, אבל מצבו
טוב.
6:00 בבוקר. הבטתי באלין שישנה לצידי בשלווה.
הייתי צריך ללכת לעבודה, אבל רציתי קודם לעבור בבית חולים
לבדוק מה שלום כריס. הסתדרתי והתחלתי ללכת לעבר תחנת האוטובוס.
הגעתי לבית חולים ב- 7:30. הרופא אמר שמצבו עדיין יציב. הלכתי
לעבודה. התקשרתי לאלין ב- 2:30, הפסקת הצהרים שלי, היא ענתה.
דיברתי איתה והיא אמרה שהיא בדיוק בדרך לבית החולים, לפתע
שמעתי דפיקה מהצד השני של הטלפון, היא אמרה שנייה והלכה לפתוח
את הדלת. שמעתי קול ירייה. רצתי לתחנת האוטובוס, מתקשר בדרך
למשטרה. הגעתי הביתה, היא שכבה שם, מלאה בדם, מתה. נפלתי לידה,
בוכה... לא הצלחתי לעצור את הבכי, הרגשתי שאין בי כוח לנשום,
עצמתי את עייני-מקווה למות במקום. הפלאפון שלי צלצל, עניתי
בקושי רב "הלו...?" אמרתי בקול חנוק מדמעות.
"אדון שרון כהן?" "כן זה אני... מה קרה?" "זה מבית החולים,
כריסטופר הפסיק לנשום לפני שתי דקות... אני מצטערת אדוני..."

ומהו מוסר ההשכל שניתן ללמוד מהסיפור הזה ?
לעולם לא לחלום על ישראל כשיש שבדיה...