מה קורה שמתים? שאלה טובה... ואני בטוחה שכל אחד רוצה את
התשובה הזאת. אבל אף אחד לא יגלה אותה אלא אם כן הוא ישתחרר.
מהפחד.
כל חיי שואלים אותי מה הפחד הכי גדול שלי. אני עונה שעכבישים.
כי זה נכון. בעלי חיים בעלי שמונה רגלים מפחדים אותי מאוד. אבל
יש דבר שעוד יותר מפחיד אותי. שיגלו אותי. שאני אהיה חשופה
לעיני כל ושיראו מה מתחת לכל השכבות האלו של האיפור, של הבגדים
של ההצגות והמסכות. ואם הם לא אוהבים את זה? אז הם יעזבו אותי.
וכאן נכנס הפחד היותר גדול שלי. המוות. אני, כמו הרבה אנשים
אחרים מפחדת למות. ומפחדת שאנשים אחרים סביבי ימותו. קצת מוזר
לשמוע את זה מילדה בת 16. ילדה קטנה. שעוד לא יודעת כלום. אולי
זה בגלל שהמוות הוא כבר חלק גדול מחיי. בשש עשרה שנות חיי
ידעתי יותר מוות מרוב האנשים שאני מכירה. ולא סתם מוות משיבה
טובה. מוות רע. מוות מרושע . מין צל שחור כזה. מוות של סרטן.
והפצע הזה של המוות של כולם סביבי לא מחלים. מאז שאני בת שבע
הוא שם וכל פעם בדיוק שהוא עומד להסגר ולהגליד - משהו, עוד
מוות בא ופותח אותו. וכל פיגוע, וכל תקרית ירי, וכל תאונה וכל
אסון, הפצע שלי שנמצא עמוק עמוק בלב מדמם עוד טיפת דם. ולמרות
שאני לא מראה את זה מבחוץ, ולמרות שאני ממשיכה ישר בעיסוקים
יומים ופשוטים, כאילו לא אכפת לי, אכפת לי. ולאט לאט, הלב שלי
כבר לא מרגיש כלום. ויום אחד - הוא יפסיק להרגיש ואני אהיה אדם
בלי נשמה. זומבי. וגם אם אני שמה את ההצגות והמסכות האלו עלי
כדי שאף אחד לא יראה את הסבל יש כאלה שרואים. לפעמים שהוא
מבליח החוצה ברגעים של פחד וחולשה שאני לא יכולה להסתיר אותו
בפנים בגרון. אבל האנשים האלו לא יודעים לעזור לי. כי הצל הזה
- המוות המרושע הזה מזדחל סביבי, דרך התקרה, החורים שברצפה,
החלונות... מחכה לטרף הבא... ולא יודע מה יקרה הלאה... עוטף
אותי ומחכה לאט לאט... ובאותו זמן הורג אותי יחד איתו.