הם שכבו להם על הדשא הרך
לח מטיפות טל של אמצע הלילה
מחובקים, צעירים ואוהבים, כה אוהבים היו
באותם רגעים לא היה להם כלום מלבד השני, והיה זה כל מה שהיו
צריכים...

היום, כלואה בטירת בדידותה, בדירה, הוא כל האושר שהיא זוכרת.
כבר שנים שהיא לבד, שנים שהאהבה המתה מרקיבה בתוכה.
היתה לה הצלחה בחיים, היה לה בית וגם משפחה.
אך אותו היא מעולם לא שכחה. איך יכלה לשכוח, אם לא רצתה?

היא התעוררה כמו כל בוקר, לבד בחדר גדול עם קירות בצבע קרם.
היא בחרה אותו לבד בפעם האחרונה ששיפצו.
באותם ימים היא לא עבדה, והעסיקה את עצמה בעבודות הבית
השונות.
ככל שהתרחקה מהעבודה שלה, עד שלבסוף לא עבדה כלל הלכו והשתלטו
עליה הזכרונות שלו.
נראה באותו היום, כי זכרונו חזק אצלה במיוחד, במיוחד לא יכלה
לשכוח את יום היפגשם.

מייד עלה אצלה זיכרון אותו יום, בו יצאה כהרגלה ברכבה לעבר
הבסיס, רק שלמזלה הרע אירע תקר במחצית הדרך, והיא נאלצה לעצור
בטרמפיאדה הקרובה.
הוא עמד שם, חייל יפה תואר, בודד, עם נשקו והתיק האישי. מייד
קלט אותה וניגש לעזור.
היא ידעה כבר מאותו רגע, הבעיה שהוא לא ידע. לעולם לא ידע.
באותו שבוע הם נפגשו לארוחת ערב.
וחודש אחרי זה כבר היה רשמי.

הוא היה חייל בודד. משפחתו נשארה באמריקה, שם התמודד עם קשיים
ודכאונות, והוריו שלחו אותו לארץ.
פה, חשבו , יסדרו לו את הראש.
היא ידעה עוד מההתחלה על הדכאונות שלו, על הכאב האצור בו, ועל
הבעיות.
אהבתם היתה כה מושלמת, שככל שהכירה יותר את אותן צרות, רק אהבה
אותו יותר.

היא התחננה אליו שיילך להיבדק, שיעשה עם עצמו משהו.
ואכן במהלך שירותו נבדק , ויצא מהצבא אז על נפשי...
אבל הוא סירב לקחת את התרופות. הוא טען שהן משנות אותו, הופכות
אותו לאחר מהאדם שהיא כל כך אוהבת...

באותם ימים אהבתם היתה כה גדולה. היא הפסיקה ללמוד כמעט לגמרי
כדי לטפל בו, ויתרה על התואר, על הכל.
הוא היה כל כך זקוק לה, ואהבתה היתה חזקה מכל.

בימים הנדירים שלא כעס ולא היה אלים כלפיה, חיוכו היה כמו ביום
בו הכיר אותה, חיוך מלא אושר ואהבה. חיוך כזה היה מספיק כדי
למלא אותה אושר לחודש, אבל החיוכים התמעטו והתמעטו ,הלכו
ודעכו.

בפעם האחרונה שהיא זכרה אותו אוהב כל כך, הם שכבו להם על הדשא
הרך
לח מטיפות טל של אמצע הלילה
מחובקים, צעירים ואוהבים, כה אוהבים היו.
באותם רגעים לא היה להם כלום מלבד השני, והיה זה כל מה שהיו
צריכים.

למרות תקוותיה והרצון הטוב, מאותו רגע נראה כאילו שקע בבור.
הוא סירב לתרופות , ושקע אט אט באותו כאב שאפף אותו זמן כה
רב.
למרות יחסו, כמה ניסתה לנשק אותו, לחבק אותו...  קיוותה שמגעה
יעורר בו תקווה.

היא גילגלה את כיסא הגלגלים שלה אט אט לעבר הדלפק עליו עמד
קומקום הקפה. נזכרה בקפה ששתתה אותו בוקר, כמה נראה לה אז מר.
באותו בוקר, האיש שכה אהבה, שכה הזהירו אותה מפניו, השתמש
באקדח ששמרה במגרה. היא קנתה אותו לבקשת אביה, כדי שבעת הצורך
ישמש נגדו.
הוא רוקן לתוכה את כל המחסנית, אך כדור אחרון שמר לליבו.
היא נשארה חייה, אך ליבה, מת כליבו.

היא גלגלה את כיסא הגלגלים שלה הלאה , עוד יום חסר רגשות...