"מי זה?" שאלתי בלחישה...
"אני" אמר הקול באדישות.
לא היססתי לרגע ופתחתי את הדלת עם חיוך. התנפלתי עליו בנשיקות.

כל כך התגעגעתי.
התחבקנו בדממה יותר מ 2 דקות רצופות. רציתי להישאר איתו ככה
לנצח. למשך כמה שניות שכחתי בכלל שאנחנו עומדים באמצע הרחוב
וכולם מסתכלים. לא היה לי אכפת מכלום. הוא שוב לצידי.
לאחר החיבוק נשארנו צמודים, החזקנו ידיים אחד מול השני.
הוא הסתכל עלי במבט שהמיס לי את הברכיים. בקושי הצלחתי להחזיק
את עצמי.
שמתי לב שהוא נראה מרוחק וטרוד. תהיתי מה הבעיה, אבל לא רציתי
להעלות נושא שעלול להרוס את הרגע.

אז שתקנו.
שנינו.
באמצע הרחוב.

הוא הסתכל למטה, מבויש. שוב הציקו לי שאלות שלא רציתי לשאול.
לפתע הוא שאל- "נו, אז מה חדש?" בקול שקט ועדיין מסתכל למטה.
הסתכלתי עליו בצורה חשדנית עם חצי חיוך ועניתי- "כלום...
ואצלך?"
חששתי לפתע מהתשובה.
בגיחוך לחוץ וקצת מעצבן הוא ענה- "אז זהו ש....."
"אז זהו ש...מה?" עניתי בעצבנות. לא אהבתי את הטון שלו.
"אז זהו ש... אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק את זה כאן" הוא
ענה במהירות.
"להפסיק מה?"  עניתי בתמימות. כמובן שידעתי לאן הוא חותר.
"את מבינה למה אני מתכוון..." אמר בלחש.
"מה? לא אני לא!, מה לעזאזל אתה מנסה להגיד לי??" נהייתי
עצבנית לאללה והמשכתי לשחק את הסתומה. עזבתי את הידיים שלו
ולקחתי צעד אחד אחורה.
"אל תתחילי עם הסצינות שלך! אני רק מנסה לסיים את הקשר שלנו
בצורה נקיה!" הוא אמר בטון שהיה די קרוב לצעקה.
"מה?! לסיים את הקשר? ככה פתאום?! מאיפה הבאת את החרא הזה?!"
הגבתי בצעקה שבה ניתן היה לשמוע את הדמעות עולות בעיני. כל
האנשים ברחוב הסתכלו עלינו פתאום. כל כך נלחצתי.
הוא הסתכל עלי לרגע בשקט ואז אמר "אני חושב שהפסקתי לאהוב
אותך".
לא ידעתי איך להגיב להודעה הנחרצת שכרגע קיבלתי מהבנאדם שהכי
חשוב לי בעולם. מה הוא מנסה לעשות לי? זה מבחן? האם הוא רוצה
לראות איך אני אגיב? הוא רוצה לראות אותי חותכת לעצמי את
הורידים מרוב סבל? מאיפה הוא מפיל עלי כזה דבר?
לא יכולתי לראות את עצמי חיה שניה בלעדיו. עברתי למצב
התחננות.
"מאמי אני מתה עליך! זה סתם שלב, זה יעבור לך..." אמרתי
בביטחון מזויף ומלא חום.
ניסיתי לחזור לחבק אותו. הוא דחף אותי ממנו.
"תראי, אנחנו מנסים שזה יעבוד כבר הרבה זמן. יותר מידי זמן.
בכל פעם שאני מתחיל לדבר איתך על זה, את בוכה לי מחדש. אני לא
יכול יותר! דיי, תיקחי את עצמך בידיים! את רק בת 19! יש לך את
כל החיים לפניך!.  למה את מבזבזת את הזמן שלך על מישהו שלא
יכול אפילו לחבק אותך בלי להרגיש גועל?!" פתאום הוא הפסיק. הוא
היה בשוק מעצמו אחרי המשפט האחרון. גם אני הייתי בשוק כמובן.
אבל לא וויתרתי. אני לא נכנעת בקלות.
"שנינו יודעים שאתה לא מתכוון לזה. זה יעבור. זה רק בגלל כל
הנסיעות שלך לצבא. נכון, קצת התרחקנו. אבל תראה! אנחנו שוב
ביחד!, אל תקלקל לשנינו את ה..." הוא שם לי יד על הפה והשתיק
אותי. לא אהבתי את ההתנשאות הזאת. העפתי את היד שלו במהירות.
"די, זה נגמר. גם את יודעת את זה, את פשוט לא מוכנה להודות בזה
בפני עצמך". לחש והסתכל לי ישר בעיניים.
לפתע, הבנתי שזה נגמר.

שתקנו.
שנינו.
באמצע הרחוב.

הוא נשק לי על המצח. הסתובב... והלך.
צמרמורת עברה בגופי כשראיתי את אהבת חיי מתרחקת ממני בצעדים
כבדים. הלב שלי קפא ויחד איתו כל שאר חלקי גופי. נשארתי
דוממה.

שתקתי.
לבד.
באמצע הרחוב.