תמיד רציתי לעשות את זה, בעצם התמיד שלי הוא רק שלוש שנים, לי
זה נראה כמו תמיד, כמו כל החיים שלי, כנראה כי אני פשוט לא
זוכרת משהו אחר.
בדיבורים אני לא יכולה להוציא את, אז הנה, בכתב זה יוצא, סוף
סוף.
הנה לפניכם, יומנה של נועה, נערה אנורקסית, אני לא מאמינה
שהמילה הזאת יוצאת ממני, היא יכולה לצאת רק על הדף, אף פעם היא
לא תצא מפי, אף פעם. אנורקסיה.
לא הרבה אנשים יודעים, רק אלו שהכירו אותי, אלה שלא היתה
אפשרות להסתיר את זה מהם, אלה שמכירים אותי מקרוב.
אנשים שלא קרובים אלי לא יודעים, או שיודעים רק לפי מראה
עיניהם, בטח שלא ממני, אני לא מדברת על זה. אלה שמכירים אותי
רק מהשנה הזו לא יודעים בכלל, אני שומרת את זה בפנים, הכי עמוק
שאפשר.
המעטים שיודעים, שאלתם הראשונה היתה איך הכל התחיל. זאת השאלה
היחידה שעליה אני לא יודעת לענות, פשוט מהחלטה אחת שנשמעת
הגיונית לכולם, משם הכל התחיל. לאט לאט ובהדרגתיות מדהימה עבר
המצב הנורמלי   למצב של חוסר שליטה מוחלט.
ההתגלגלות למטה היא כמו כדור שלג, מתגלגל כל כך מהר שלא יודעים
מתי הוא יעצור ובאיזה מצב, מפחדים שהוא לא יעצור לעולם.
אצלי הוא עצר, תודה לאל, גדול מאוד ועם מטען שישאר איתי לכל
החיים אבל הוא עצר.
קשה להסביר את ההרגשה ששלטה בי, אסור לגעת בכלום, אסור להגיד
כלום, והכי חמוד אסור לאכול כלום.
כל דבר שנגע בשפתיים שלי היה פשע עצום שאי אפשר לכפר עליו,
עדיף מלכתחילה לא לחטוא.
בהתחלה הייתי אוכלת, רק דברים בריאים, רק דברים שמספר הקלוריות
שלהם לא יעבור את המותר. בסך הכל צרכתי ליום מספר קלוריות
נורמלי לילדה בגיל ההתבגרות שרוצה לרזות. תקופה קצרה אחרי זה
לא צרכתי מספיק קלוריות שמספיקות לארנב.
כל יום על המשקל העלה חיוך על פני שהתמשך לאורך כל היום, חוץ
משעות הארוחה הנוראיות...
הייתי גאה, בכל קילו, בכל מידת בגדים שירדתי.
בהתחלה זה היה יפה, נורמלי, בריא.
כל זה היה בחופש הגדול, חודשיים נהדרים של הערכה עצמית שאף פעם
לא היתה לי.
ההורים התחילו לשים לב, התחילו להעיר הערות, אבל הרגשתי טוב עם
עצמי, לא הרגשתי שאני עושה משהו שונה, כנראה זוהי כוחה של
הדרגתיות.
כשהתגלגלתי עוד קצת במורד ההר בתוך כדור השלג המוגן שלי הכל
השתנה. הפכתי לילדה שלא יודעת מה קורה עם עצמה, שלא שולטת
בכלום.
השקרים יצאו מפי בלי לשים לב, הפכתי למומחית.
אכלתי רק שהכריחו אותי, שיקרתי בשאר הזמן, לא ידעתי שזה שקרים,
הרגשתי שזה משהו שצריך לעשות, משהו שנכון לעשות.
חזרתי לבית הספק בתחילה השנה החדשה.
אף אחד לא הוריד ממני את מבטיו, חודשיים עברו, שמונה או תשעה
קילו פחות, זו היתה רק ההתחלה. היה לי קשה, לעלות במדרגות,
להזיז כיסאות/שולחנות, לחייך, להגיד שהכל בסדר...
לא נתתי לאף אחד לראות שאין לי כוח, כנראה שזאת אני, חזקה
באופי, חלשה בנפש. אבל נלחמתי, חזק, מה שעצוב הוא שלא נלחמתי
על להחלים, אהבתי את המצב שהייתי בו, רציתי להישאר בו, נלחמתי
נגד המבטים, הם החלישו אותי עוד יותר ולא הסתדרתי איתם.
את התקופה ההיא אני בקושי זוכרת, רק דברים קטנים. אני זוכרת
שגררו אותי לטיפול, הסכמתי ללכת רק אם אני אלך לבד, כך את מה
שנאמר שם אני אוכל לשמור לעצמי ולא באמת לקיים את זה. הלכתי
חייכתי, הנהנתי בראשי להסכמה מוחלטת על כל מילה שנאמרה שם,
נשקלתי, היא אמרה שאני מתחת לממוצע, אני רציתי לרדת עוד.
יצאתי, אמרתי תודה ואמרתי שאני אחזור אחת לשבוע, לא חזרתי לשם
מעולם.
עד התקופה ההיא, כשקראתי על נערות אנורקסיות, שהגיעו לרבע
ממשקלן מיד קישרתי את זה לחוסר אכילה או להקאות או שניהם.
ההקאות אצלי הגיעו בשלב מאוחר הרבה יותר. רק כשהכריחו אותי
לאכול הרגשתי שבבטן שלי זה לא יכול להישאר.
בפעם הראשונה בכיתי. יום אחרי זה לה הפך להרגל, למשהו נוח
ופשוט.
תמיד אהבתי לרוץ, הייתי רצה המון, באותו מצב כבר לא יכולתי.
היה לי כל כך קשה אבל רצתי, הייתי צריכה להוכיח שאני בסדר, הנה
תראו אני רצה, עכשיו תרדו ממני? עכשיו תבינו שאני בסדר ושאני
בכלל לא מבינה על מה אתם מדברים?
עשיתי שטות כשסיפרתי למישהו, נפגעתי, זה כאב כל כך שהתדרדרתי
יותר.
מאז נפגעתי המון, כל פעם נשבעתי שאני לא אתן לזה לקרות שוב,
שאני לא אפגע שוב.
את הדרך חזרה למעלה ההר אני לא זוכרת. כנראה שזה אחר מהדברים
שהכרחתי את עצמי לשכוח. רק את המחשבות אני זוכרת, היה לי טוב,
אהבתי את המצב הזה,חולני ככל שישמע.
אני יודעת שהייתי כל כך קרובה לאישפוז, במרחק של שבועיים בערך,
אם מישהו היה יודע חצי ממה שידעתי או עשיתי, הייתי מתאשפזת
הרבה קודם.
מאז השתנתי מקצה לקצה, התבגרתי מאוד, נסגרתי נורא, בעיקר
נסגרתי.
אני יודעת שזה לא טוב אבל זה הכי בטוח. כל פגיעה זה שלושה
צעדים אחורה.
הייתי חוזרת לשם אם היתה לי אפשרות, אני חושבת, לפחות לזמן
קצר, זה בטח יותר קל ממה שעובר עלי עכשיו, זה בטח יותר קל
מלחשוב של זה כל יום, כל שעה, כל דקה. זה רודף אותי ולעולם לא
יעזוב.
אז הנה לפניכם, סוף סוף, מיומנה של נערה שהיתה אנורקסית,
בקיצור ובלי פרטים מזעזעים, רק האמת, נערה שהיתה אנורקסית ולא
ברור מה מצבה היום.