בחוץ יורד עכשיו גשם. ולמרות שלילה אפשר לראות את העננים העבים
בצבע ורדרד שנסחטים עד תומם. והטיפות? טיפות גדולות, ענקיות.
יוצרות רעש נוראי כשנופלות על הארץ וניתזות לצדדים. וחם בחוץ.
האוויר בכל זאת דחוס ואפשר להיחנק מהערבוב של הלחות עם האבק.
כאילו הקיץ והחורף הלחמים זה בזה. הקיץ לא רוצה עדין לעזוב,
רוצה להישאר עוד קצת, רק עוד קצת. והחורף, כבר נמאס לו. עכשיו
הוא רוצה לשחק בשמיים. ובאמצע כל המלחמה הזו אני. יושבת על
הרצפה ברגליים שלובות. סחוטה מדמעות של שמיים, כשלגופי גופייה
ומכנס ג'ינס קצר.

ואני אם יכולתי הייתי מחזירה את הסתיו שכאילו נעלם . . .
שכבנו על הדשא בגבעה הקרובה לביתי. היה ערב ואמצע אוגוסט, אך
היה קריר לפחות כמו בנובמבר. חיבקת אותי, מכסה את כתפי כדי
שאפסיק לרעוד. ולמרות הקור הייתה החמימות הזו של שנינו. יחד.
כשסיימתי לספר לך איך עבר עליי היום הבטת בי במבט חולמני
וחייכת. "אני אוהב אותך" אמרת ונשקת לי. אהבת לעשות את זה. ואז
דיברנו על הצבא, ואוניברסיטה, ואפילו טיול בחוץ לארץ והמצאנו
שמות לילדים שבטח יום אחד יהיו לנו. ועוד פעם אמרת לי שאתה
אוהב אותי. ואני. אפילו אזרתי את כל האומץ שבעולם ואמרתי  שגם
אני אוהבת אותך. מאוד. היית מאושר. יכלו לראות לך את זה
בעיניים. יכלו לראות לך את זה, בעיניים, שלי כאן ועכשיו יש
טיפות. גדולות, שכשנופלות על הרצפה משמיעות רעש וניתזות
לצדדים.

ואני, אם יכולתי כאן עכשיו לבד, הייתי מחזירה את הסתיו שכאילו
נעלם . . .