-שלום רועי.
-מה שלומך?
-אתה רוצה שאני אגיד לך את האמת? בעצם אתה כבר יודע את האמת...
אתה רק שואל אותי כדי שמי שיקרא את זה / קורא את זה יבין.
-יבין מה?
-יבין שזו שיחה ביני לביני... אתה מבין, גם הכמה משפטים
אחרונים נועדו להשיג מטרה זו.
-אה, אוקיי.
-מה אוקיי? אתה כבר ידעת את זה מההתחלה... על מי אתה מנסה
לעבוד?
-תשמע, אם אני לא אתן את התגובות האלה אז אף אחד לא יבין פה
כלום חוץ ממני וממך... או ממך וממני...
-טוב, נכון. אז אתה רוצה שנמשיך ככה?
-אהה... אוקיי. אתה יודע למה אתה עושה את זה בכלל?
-עושה מה?
-מה שאתה עושה כרגע... שואל ועונה לעצמך על שאלות
אידיוטיות...
-קשה לומר... אני חושב שאני מנסה לעשות ניסוי.
-איזה ניסוי?
-תשמע, קראתי פה ושם מונולוגים ואני פשוט רוצה לנסות... לדבר
עם עצמי ולראות מה קורה...
-אתה לא מפחד שתפתח סכיזופרניה...?
-תראה, אם מדברים על ההגדרה הרווחת של המונח, אז לא. אם לא
מדברים על ההגדרה הרווחת של המונח, אז לדעתי כל אחד סובל
מאיזושהי סכיזופרניה... כל אחד מדבר בינו לבין עצמו ומציג
לעצמו אין ספור קונפליקטים בראש, ואז גם הולך עם עצמו מכות
בראש עד שהוא מגיע להחלטה. מה רק שמעצבן אצלי לפחות, שמי שמנצח
הוא בדרך כלל הטיפש יותר...
-אתה קורא לי טיפש?
-לא יודע. אני לא בטוח שאתה אותו אחד שנלחמתי איתו פעם
שעברה... אני לא בטוח שאני בכלל נלחמתי נגדי או נגדו או נגדך
פעם שעברה... כרגע אני בסטטוס מנטלי לו אני קורא אני, שהוא לא
בהכרח אותו אני ממקודם...
-אז איך אתה מבדיל ביניהם?
-אני לא... אני פשוט סוגר את כולם תחת ה"אני" הגדול שלי...
-הממ... נשמע די מטומטם.
-כן נכון. טוב נו, לפחות מי שקורא את זה מבין שאני לא שלם עם
ההגדרה הזו אם אמרת שזה מטומטם...
-למה, אולי סתם כתבתי/כתבת את זה כדי לרצות את כל האלה שיגידו
"מה" ארוך מאד על ההגדרה הזו של ה"אני" שלך/ שלי...
-תשמע, אני חושב שכל אלו כבר הפסיקו לקרוא בהתחלה... אבל האמת
שאני בבעיה.
-אני יודע, אבל אני אשאל בכל זאת שגם הם ידעו. מה הבעיה שלך?
-עכשיו אני כותב, כן? ואני אומר לעצמי שאני עושה את הניסוי הזה
בשביל עצמי, כדי לבדוק אותי בכל מיני מקומות, אבל מצד שני אני
כל הזמן חושב מה יבין מי שיקרא את זה ואני מפחד שהוא יגיד שזה
משעמם מדי ו...
-ואתה כבר מדמיין איך בתגובות לקטע הזה נכנס איזה פלצן מתחכם
וכותב "נכון, זה באמת משעמם".
-סליחה, למה אתה מתפרץ לי לדברים?
-כדי שלא ישעמם, ואתה יודע את זה... גם המשפט האחרון שכתבת היה
חלק מהרעיון, וגם את זה אתה יודע..
-טוב, אבל אתה לא חייב להרוס...
-סורי...
-טוב, איפה היינו?
-אהה... תמשיך עם הבעיה הזו שלנו... שלך... ווטאבר...
-זהו, אז אתה מבין, אני אפילו לא בטוח שאני אפרסם את מה שאני
כותב עכשיו!
-למה לא?
-בגלל שאולי בסוף אני אקרא את זה ואני אבין שכל האנדרלמוסיה
שמתחוללת לי בראש (כמו אצל כל אחד אחר, אני בטוח) לא מעניינת
אף אחד...
אבל אז כל מה שכתבתי בעצם היה תיעוד של מה שהולך לי כרגע בראש,
ובמילא אני היחיד שיודע את זה ואז לא הרווחתי שום דבר.
-כן, אבל משהו אומר לי שאתה בכל זאת תרצה לפרסם את זה. כי הרי
זה אחד הדברים שהכי מתסכלים אותך, לא?
-מה?
-הקטע הזה... שאתה חושב ומרגיש כל כך הרבה ואתה לא סובל את זה
שאף אחד לא יודע את זה...
הקטע הזה שהיית נורא שמח אם היה איזשהו מישהו שמסתכל עליך
מהצד, כמו בסרט, ואתה יודע שאפילו שמסביבך אף אחד לא יודע בכלל
שאתה... נניח... בוכה בלילה, אבל אתה יודע שיש מישהו שאומר
"אווו... הוא כל כך מסכן!" ויש מישהו שיודע על מה שקורה
איתך...
-טוב... אולי אתה צודק... אבל אם אתה כל כך צודק חכמולוג, למה
לי לפרסם את זה במקום שבמילא אני לא מכיר בו אף אחד ואף אחד בו
לא שם עליי?
-תשמע, נתחיל מזה שאתה בטח מקווה שאנשים שכן קרובים אלייך יראו
את זה דרך כאן, ואני בטוח שאם תפרסם את זה גם תגיד להם לראות
את זה... (בלי כמובן להזכיר שמץ של הנושא עליו מדובר, כמו שאתה
עושה תמיד...)
דבר שני... אם אנשים באמת יגידו שאתה אידיוט משועמם וחולני, אז
זה לא כל כך יפגע בך כי ממילא אתה לא מכיר אותם...
וכמובן תמיד יש את הסיפור מהאגדות, שאיזה מישהו רגשני יקרא את
זה ויגיד "או, איזה בן אדם מטורף. הייתי רוצה להכיר אותו", או
משהו בסגנון.
מה שעוד, גם יש בך איזושהי תקווה קלושה וקטנטנה שלא משנה מה
תעשה לא תוכל להזיז אותה, שחושבת...
-היי, אולי העורך יגיד שהרעיון הזה כל כך מטורף שהוא מת עליו
ויהפוך אותו ל"בחירת העורך"!?
-יופי טמבל. בדיוק על זה אני מדבר.
-היי, אני לא כל כך טמבל אם בעצם אני כתבתי את מה שאתה כתבת
קודם...
-נכון, אבל אני מתייחס אליך רק כאני שאתה, לא כאני שבעצם אני.
-אה. טוב.
-מה אתה מחייך?
-סתם, כל משחקי ה"אני" האלה מצחיקים אותי. וגם ראיתי שאתה
העלית צחקוק, אז תהיה בשקט...
-אם אני אהיה בשקט אתה תהיה לבד...
-נו, אתה יודע למה התכוונתי...
-והם יודעים למה התכוונת?
-אני חושב שכן... אני מקווה, זאת אומרת...
-ואתה מקווה לעוד משהו... למה אתה מקווה?
-אני מקווה שיש עוד כמה פריירים שקראו עד השורה הזו ולא
פרשו...
-וואי, נכון שאתה ממש רוצה לסיים את הקטע בשורה האחרונה הזו?
-כן, זה נשמע נחמד... נעשה את זה?
-עזוב, במילא כבר הרסנו...
-אז נמשיך?
-לא יודע, אפשר לסיים גם פה...
-תשמע, זה אולי קצת מוזר אבל כל מה שכתבתי הוא מבחינה רעיונית
רק קצה הקרחון של מה שאני מנסה להעביר...
-יופי טמבל. עכשיו איבדת לפחות חצי מהקוראים שלך... נראה לך
שיש להם כוח להקשיב לשטויות שאתה כותב פ...
היי!!!
-מה?
-ראיתי מה עשית!
-מה עשיתי?
-מחקת לי שורה!
-אהה... תוכיח...
-כתבתי "אולי רק האנשים הקרובים ימשיכו לקרוא", ואתה מחקת!
-תשמע, זה לא נראה היה הכרחי לכתוב את זה...
-אז מה... אתה שולל לי את חופש הביטוי...
-טוב, מה אתה רוצה... בסוף כן כתבת את זה... חוץ מזה, מאיפה הם
בכלל יודעים שבאמת כתבת את זה קודם ומחקתי, וזה לא סתם קטע
שנועד להפיג מעט את השיעמום פה?
-הם לא יודעים... הם פשוט יצטרכו לסמוך עלינו...
-כן, אני מניח...
-וואי, כתבנו די הרבה עד עכשיו, לא?
-נכון... נכון זה ממש גורם לך לחשוב שזה גרוע? העובדה שכתבנו
כל כך הרבה בכל כך מעט זמן?
-נכון...
-מה שאתה מנסה- אני לא חושב שזה יעבוד.
-ומה זה בדיוק? (כדי שהם ידעו, כמובן)
-לשכנע את עצמך שאתה עושה את זה רק בשביל עצמך ולא אכפת לך מה
הם יגידו...
-לא יעבוד...?
-לא יעבוד!
-אז מה בדיוק אני אמור לעשות?
-לשלוח... ולקוות שאנשים יאהבו את זה...
-מה, עכשיו? ומה עם הרעיון שאני מנסה להעביר?
-את מי זה מעניין בכלל...