לפעמים כל כך רע לה, שכל מה שהיא עושה זה לשבת בחושך, בחדר
שלה, בלי להוציא מילה. מפעילה את המוזיקה הכי דיכאונית שיכולה
דרך המחשב ומקשיבה.
שומעת את השירים שלו, נזכרת במילים שלו, מניחה לעצמה לשקוע
בדמיונות, שהוא אוהב אותה.
היא מטומטמת, איך היא יכולה לחשוב ככה? למה שבנאדם יאהב אותה?
למה שמישהו ירצה להיות איתה? הוא כל כך שונה ממנה, כל כך... כל
כך לא דומה לה.
היא יושבת ובוכה מבפנים, כי מבחוץ אסור לה, מבחוץ אסור הל
להראות את הכאב, אסור שירצו להיות איתה ואסור שירצו לחבק אותה,
אסור שאימא ואבא יבואו וישאלו הם קרה, כי הם לא יבינו. היא לא
רוצה לשתף אותם.
אנשים נמצאים שם בשבילה, אנשים רוצים להיות איתה ולחלוק עימה,
אבל היא מסרבת.
רוצה כל כך למצוא אהבה, וכשמוצאת, זה בלית אפשרי, אהבה בלתי
מעשית. כולם אומרים לה שהיא רזה, כולם אומרים שהיא יפה, אבל
היא חושבת שיש לה כרס, היא צריכה להוריד אותה.
ושוב היא לוקחת סכין, ושוב היא מעבירה אותה על הרגל. כבר יש
הרבה צלקות, כמה עוד יתווספו? שתיים על הזרוע, באזור בו העור
חלק כמו עור של תינוק, פתאום נקטעת השלמות, פתאום צלקת, ועוד
אחת.
והיא זוכרת את התחושה של הסימום, זוכרת איך זה להיות מלאה
בכדורים, זוכרת את הבכי והתחושה של הכאב והאכזבה, זוכרת שהיא
כמעט ולא הייתה.
והיא רוצה את התחושה הזו, התחושה שלה כשהיא שיכורה או מסוממת,
רוצה לרחף ורוצה לשכוח, רוצה לברוח מהפחד והאימה, רוצה לדעת
שהיא יכולה ושהיא בריאה.
ושוב מחלחלת לתוכה הידיעה, את לא יכולה. ושוב היא מפחדת,
ושוב היא שוקעת.
ושוב קול קטן מבפנים תוהה, למה את לא יכולה? ושוב קול גדול
מבפנים צועק כי את חלשה. ושוב היא תוהה, ושוב מתלבטת.
ואז השאלה הגדולה מכולן, מי אני ומה אני עושה כאן?
ואז התשובה המפחידה מכולן, את ויקטוריה ואת כאן בשביל
לסבול.