פגשתי אותה בציבור הצהוב כחול,
בלי ציפיות, פשוט חשבתי "לא יכול".
זה לקח זמן, כמו תמיד,
להכיר קצת יותר,
מחשבות... מחשבות...
ושוב בריחה שזה לא יכול להיות.

ידידים לה רבים,
לא מתבייש לקטרג מה הם מחפשים.
סוד לי היא סיפרה,
וזה היה רע,
סוד של פעם בחיים,
פעם ראשונה שנתקלתי במשהו כה אלים.

הייתה זו אולי נקודה מכריעה,
שנינו חיפשנו קצת רגיעה,
או קצת אושר שמזמן לא פגשנו.
נקודת מפנה לכיוון קשר חזק,
רק בעיה אחת שעלינו להתגבר,
ואולי ביחד לנצח להישאר.

וכאשר זה התחיל להיות מוחשי,
הגיע הזמן לתיאור האנושי.
קול של נערה אבל צחוק של ילדה,
גיל של צעירה אך בגרות של אישה,
יופי וכוח משיכה כמו של נסיכה,
וכאב עז בלב כאשר היא בוכה.

לא עוד אשליה-הנשמה שלי חזרה,
וקסם החיוך הרשים טוב מול המראה,
לא הכחשתי שאני מאוהב עד העננים,
רציתי כבר להישבע לה אמונים,
מוכן להתייצב למענה תמיד,
ולא להיות בשבילה עוד ידיד.

אך היא לאחרונה כבר לא עונה,
כנראה שכחה שאני לא מכונה,
שעדיין יש לי רגש,
זריחה, שקיעה אבל אין שמש,
כי אני פה לבד עטוף בבדידות,
לא מצליח להירדם בלילות.

מנסה לשכוח ולהתרכז בחיי,
עוד ספורט ועוד עיסוק אבל אני לא חי.
06:00 בבוקר יוצא לריצה,
ובמהלכה חושב,
על השיר הזה שאני לה כותב,
על הבחורה שאני אוהב,
שכנראה נוטשת אותי עם שבר בלב.