"גמרת"? הוא שואל.

טראח! איזו נחיתה כואבת! איזו יקיצה אכזרית.

ממרום העונג, מהוויה שעד לפני רגע נראתה כה מופלאה, אני ישר
נוחתת לתהומות החידה. לגיהינום חוסר הודאות. מי אני, מה אני?
מה אני עושה פה? גמרתי? לא גמרתי? - לא הייתי בדרך המופלאה אל
האור הגדול? - ועכשיו מה? - רגע, זה לא סתם. בוא, אם כבר שאלת,
הבה נפתח דיון. למה לא? יש זמן. נשב למטבח על כוס קפה ונדון
בשאלת השאלות: הגמרתי אם לאו? וואללה יופי  -  עשר קושיות
באמצע המשגל. חידון טריוויה. הכה את המיליונר ! גמרתי או לא?

גמרת? שואל האחר ומלקק שפתיים. רום הודו הגיע לאביונה, והוא
מאושר. טוב ויפה. עכשיו חסר לו רק הכתר. "כן, אלופי", אני עונה
במתק שפתיים - "בטח גמרתי". מה, שאני אשבור לו את האגו? - מה,
שאני אהיה האחת שתודיע לו ש... עם כל הרצון הטוב, זה פשוט לא
הצליח? - שלא הספקתי?

גמרת? - שואל אחר "אחר" ועוצר את הדהרה המטריפה מעלי. "נו
כבר", אני כמעט שומעת את קוצר הרוח מכה בו ומאיים להרוס כל
חלקה טובה של חינוך משלים, בו הסבירו לו שהכי הכי זה לגמור
יחד. האופציה הפחות מועדפת אבל ההכרחית היא, כך למד בקורס
המתקדם  - שקודם היא תגמור ואחר-כך, רק אחר-כך אתה. "נו,
פאדלאה, תגמרי כבר, יאללה... " כמעט והוא אומר לי. "כן, כן",
אני מתנשפת, "גמרתי (רק תרד לי מהלחץ)". והלך עוד פוטנציאל
לעזאזל!

גמרת? - ההוא מתנשף בין ירכי, מרים עיניים משם, כאילו התשובה
רשומה לי - כמו ציון - על הפרצוף. הייתי בדרך, בנזונה. תוריד
ת'עיניים, ותחזור למלאכה, יא עצלן. אני מנסה להעמיד פנים שלא
נעצר. שלא יכול להיות שהוא לא יודע שעדיין לא. קיבינמט, מהמקום
בו תקועה לשונו, הוא אמור לדעת. ואם הוא לא יודע, אז איך אני
אדע?

"את לא גמרת, הא"? האחר "הנשמה" מרים גבות בחצי צער. וואללה,
נשמה. רוצה שגם לי יהיה מקום בגן העדן הקצרצר שלו. הוא מותר
מהבהמה. הוא חווה גמירות פעם בזיון. איזה פספוס שאני לא מגיעה
לשם, לארץ המובטחת. הוא מביט בי במין השתתפות בצער. צר לו, ממש
צר לו שלא הלך לי. שלא הגעתי. וואללה, היה מה זה טוב. איזה חבל
שלא הצטרפת. איך הפסדת...

"מה, לא גמרת"? - זה המזועזע מדבר. ישר לרופא! לפסיכולוג!
למכון און-הקטון. שיתקנו אותך. תשמעי, איזה פאק זה בייצור. "את
לא גומרת, מה? - טוב, תשמעי. אני פייר לא מבין אתכן. היתה לי
פעם חברה שאמרה לי שלא כדאי לי להתאמץ. ככה היא אמרה על
ההתחלה. אז לא התאמצתי. האמנתי לה. קטע איתכן".
"שמע", אני מנסה את המשפט המוכר 2033 לוכסן א', "שמע - אני לא
רוצה לגמור משהו טוב. אני נהנית כל הדרך. מי רוצה בכלל להגיע
לסוף". הוא מרים זוג גבות לשמיים. "לא מבין", חוזר ואומר. "לא
מבין איך אפשר להנות בלי לגמור". טוב, נו, למה ציפיתי? -
ציפיתי שתבין? אצלך זה זין בפנים, בחוץ, בפנים, בחוץ - וזהו.
ביג דיל. אצלי זה מטעמים. ארוחה צרפתית. מנות קטנות במיליון.
כל הלילה, וכל היום שלמחרת. לאן בדיוק אני אמורה למהר. ויותר
חשוב - ל-מ-ה?

"גמרת"? - הנה בא עוד אחד! מי צריך את הדילמה הזאת, קיבינימט.
הייתי אי שם בתוך ים וגלים, וצמרמורות, ונשכתי את עצמי, כדי לא
לצרוח, וביקרתי במקומות מ-ד-ה-י-מ-י-ם, עד שבאה השאלה. למה אני
צריכה להתחיל להסביר?! למה אני צריכה לחשוב - רגע, גמרתי? למה
לא גמרתי? - משהו דפוק אצלי? - אולי פשוט זה אתה הדפוק?

לא, לא גמרתי, טוב לך? - אתה יודע למה? - כי כשכבר מצאת את
הנקודה (מזל שלא חיפשת אותה בשיפולי הגב), אז התעכבת עליה איזה
שתי שניות. נשים לא גומרות בשתי שניות. זה בדוק מדעית, חביבי.
שלושים דקות בממוצע. כן, מדעית. ריד מיי ליפס. עכשיו נראה את
הלשון שלך יושבת על הקואורדינטות המבוקשות - שלושים דקות, בלי
לזוז, בלי לחשוב שאולי זה לא המקום, או שאולי זה משעמם אותי,
או שאולי אין לך בטחון עצמי, כזה שיגיד לך שאם תשאר שם - בדיוק
שם - זה יבוא בגדול! ומה אתה מחכה, שבאמצע התענוג העילאי אני
אתחיל לדקלם הוראות ניווט??? כן, כן, ימינה, לא שם, עוד טיפה
למטה, שם, כן, חזק, לא לא כל כך חזק. שיט!

"שמעתי שיש נשים של נרתיק ויש של דגדגן - איזה סוג את?" - זה
הפילוסוף הפעם.
אוייש, רק שניה, מחדדת את האיי.קיו. כבר חוזרת עם התשובה.
יש! מצאתי! אני אישה של גם וגם. עכשיו נראה אותך מספק את
השתיים.

"מותק, אצלי את תגמרי! תגמרי כמו שלא גמרת בחיים!" מבטיח
"המבטיח".
גמרתי, גמרתי... גמרתי איתך, חביבי.

"איך זה שאצלכן הנשים, אתן תמיד גומרות בתנוחה מסויימת אחת? -
לא מבין את זה".
המממממ... וואללה, אין לי תשובה. גם אני לא מבינה. ככה????

"גמרת"? שואל הרומיאו התורן, שלא יודע מימינו ומשמאלו. כאילו,
מה, אם היה יודע - אז היה יודע, לא? למה לשאול? לא ברור? - אם
אתה שואל סימן שלא הרגשת. ואם לא הרגשת... נכון, סימן שלא
גמרתי. מה אתה, מזמין שקר? - אז יאללה קח שקר. "גמרתי. ועוד
איך גמרתי. היה גדול".

כנראה שלא כל כך גדול, כי הרומיאו שכרגע חטף שקר - והוא יודע
שחטף שקר - מקשה ושואל עוד: "כמה פעמים"?
"אויש, בייבי", אני מתנשפת בחצי צחוק - "אחרי השלישית הפסקתי
לספור"....

אז לכל המעוניינים - הנה תשובה - מתי למה וכמה אני גומרת - זה
עניין שלי. ככה בנו אותי. חסויה. אם אתה איתי - ממש איתי, אתה
כבר תדע. ואם אתה לא יודע, אז לפחות תסתום את הפה! אני לא
בטוחה מה יותר גרוע - לבחון דווקא ברגע חסר נשימה את ה"בעיות"
שלי בגמירה? - או לדון במבנה הפסיכולוגי שלך, שלא מניח לך
להנות, להעניק הנאה, ולהיות בטוח שאנחנו נפלאים יחד! סחבאק
אומרת מה סחבאק יודעת: מאה גמירות ברצף יבואו לה, אם רק, לכל
הרוחות, תסתום את הפה ולא תשאל! הא? איך זה?

וזהו. עכשיו באמת גמרתי!