הדבר קרה באותו יום שישי הארור לקראת שמיני עצרת.

אני לא יהודי שומר תורה ומצוות אך בכל זאת החלטתי לשהות בבית
סבתי למשך החג. למרות שג רה בקיבוץ חילוני הקפידה סבתי להדליק
נרות שבת בכל יום ולצום פעם בשנה, בדרך כלל ביום כיפור. כבכל
חג נוהגת סבתי להכין ארוחה גדולה ומכובדת. באותו יום שלחה אותי
סבתי לקניה מרוכזת של מצרכים. כיוון שידעה שלא חוננתי בזיכרון
יתר, הביאה בידי גם פיתקית קטנה עם רשימת המצרכים. כאשר ווידאה
כי אני יודע את הדרך ואני לבוש בקפידה שילחה  אותי במהירות
מהבית כדי שאחזור לפני כניסת החג. בעודי מהלך שמתי לב כי כספי
אזל פרט למספר מטבעות מטיול ליפאן. ולכן שיניתי כיוון לכיכר
העיר שבו אוכל למשוך מספר שטרות מהכספומט הראשי. מעולם לא
השתמשתי בכרטיס האשראי שברשותי. העדפתי לפזר את כספי בין
הרהיטים כדרך שנהגו בעלי הון בעבר. בשעה עשר בדיוק הגעתי למרכז
העיר. הכיכר היתה מוצפת. מאות אנשים הסתובבו בין החנויות הרבות
שבאיזור, מכוניות נתקעו בנהרות האנשים  ונהגים זועמים ניראו
בכל פינה. כיוון שכך, עשיתי את צעדי במהירות לכספומט ותוך מספר
דקות כבר הייתי שם. התור היה ארוך מנשוא. לא יכולתי לאכזב את
סבתי, ומשום כך החלטתי לחכות בתור עד יעבור זעם. כעבור שעה
הבחנתי שהתור רק מתארך ומסיבה לא מובנת הוא מתקדם אחורה. לרגע
הייתי מבולבל, אך אישה זקנה לכדה את מבטי. עיניה גוששו בתור
הארוך שהשתרך. ניראה היה כאילו המחשבה על העמידה הממושכת שמחכה
לה גרמה לה לוותר, אך לפתע זינקה במהירות ונעלמה בטור האנשים.
השעה היתה כבר אחת וההרגשה היתה שלעולם לא אגיע לקופסת הכסף
המיוחלת. לבסוף החלטתי לעשות מעשה. במהירות יצאתי מהתור
והתחלתי את צעדי בכיוון מכונת הכסף. כאשר הגעתי סנטימטרים
ספורים מהכספומט הנכסף, ובידי כרטיס האשראי נעמדתי בשקט במקומי
וחיכיתי לרגע המתאים. כעבור דקה לערך, לקח האיש מימני את
שיטרות הכסף מהמכונה. וברגע שהוציא את כרטיסו זינקתי לעבר
המכונה, ודחפתי את כרטיסי לתוך מה שניראה כפתח הבליעה של
הכרטיס. מאושר מהצלחת המבצע הרגשתי את כרטיס האשראי שלי מחליק
לאיטו לתוך המכונה. הכרטיס פשוט רצה לברוח מידי. כאשר אני מנצל
את שארית כוחותי להצלת הכרטיס הבחנתי בכתובית קטנה. למראה
הכתובית חמק הכרטיס מידי והחליק הישר לתוך המכונה הארורה.
"לעזאזל", סיננתי בלחש, "פתח שטרות?!... לעזאזל!", אמרתי מנסה
לגבור על עצבנותי. טוב, מה כבר אפשר לעשות?! הרי את הכרטיס אני
חייב להשיג בחזרה. העברתי מבט חטוף על אצבעותי. "אינני שמן!",
חשבתי לעצמי, "בטח אוכל לדחוף את אצבעותי לחור ולקחת את הכרטיס
בחזרה!" אינני יודע מדוע נכנסה בי רוח השטות דווקא עכשיו אבל
זה היה המצב. בין רגע הפשלתי את שרוול יד ימין ודחפתי את
אצבעותי בחוזקה לפתח הצר. בהתחלה ניראה המעשה כחסר תקווה, אך
לאט לאט זלגו אצבעותי המגושמות הישר פנימה. כעבור זמן לא רב
בכלל יד ימיני היתה כולה בתוך הפתח דבר אשר מבחוץ ניראה כמעשה
פלאים. האנשים בתור הראו סימנים של קוצר רוח וליחשושים נישמעו
לכל האורך. "מה הוא עושה שם?!" שאל אחד מהאנשים אשר ממבט חטוף
ניראה לי כעורך דין לחוץ. "הוא לא יודע איפה צריך להכניס את
הכרטיס!" קראה אישה אחרת בליגלוג. לשמע ההערות המבישות נילחצתי
במקצת, ובטעות גורלית דחפתי את ידי עמוק יותר, עד פרק הזרוע או
המרפק. למרות הלחץ הכבד שבו הייתי שרוי נמשכו ההערות כאילו לא
שמו לב למתרחש. "נו! כמה זמן הוא מתכנן להיות שם?! מה זה פה
לונה פארק?!". גיחוחים נישמעו מכל מקום. אגלי זיעה קרה נחתו על
אפי. החלטתי כי עדיף לאבד את הכרטיס מאשר להיות מקור בדיחה
לכולם, אך כניראה שמחשבה זו באה באיחור. משכתי את ידי כלפי חוץ
אך ללא הועיל ידי נישארה תקועה עד המרפק. פרצופי החל להאדים
וורדי מיצחי בלטו לעיני כל. כך אני עומד איש כבן שלושים בכיכר
הומה אדם עם יד תקועה עד המרפק בתוך כספומט!                  
                      "לעזאזל!", סיננתי שוב, מנסה בכוחות
אחרונים למשוך את ידי מהתופת. הלחשושים מאחורי גבי הפכו
לדיבורים רמים ואנשים רבים החלו להתקבץ סביבי כאילו לא הספיק
מצבי העגום בין כה וכה. "הוא גנב!" נשמעה קריאה זדונית אשר
גרמה לקיבוץ גלויות מחודש. איש זקן ועגלגל התנדנד לאיטו בין
האנשים. לאט ובבטיחות התקרב הוא אלי. "תפסנו אותך על חם, הא?!"
הוא אמר בקול רם, רם מאוד. "אה... לא... אני לא גנב" אמרתי
מנסה להישמע אמין ורגוע ככל שאוכל. "אז מה היד שלך עושה בתוך
הכספומט שלנו, הא?!" לשמע השאלה המוזרה צחקו האנשים שמסביבו
ובכללם עורך הדין שפתאום מצא לו זמן. רציתי לענות על השאלה אך
הרגשתי שעדיף שאשתוק, אם אספר את האמת אתפרסם כבדיחת השנה,
וכבר דימינתי את כותרות עיתוני הבוקר: "איש בן שלושים מקיבוץ
רביבים שבנגב תחב את ידו לתוך כספומט וניתקע. בעודי מהרהר
נישמע קולו הצרוד של האיש השמן, "קיראו למשטרה יש לנו פה גנב
מקצוען!". "מקצוען?!", חשבתי לעצמי והתחלתי לגחח מן גיחוח שחור
שכזה. ניכר היה סיפוקו של האיש השמן על פרצופו. חיוך גדול כמו
של החתול של עליסה היה מרוח על פרצופו. הו כמה שנאתי את האיש
הזה באותו רגע. "הרבה גניבות עשית לנו כאן ..." אמר האיש השמן
בסיפוק רב. מצבי החל להתדרדר, מגנב זוטר הפכתי למקצוען בעל
וותק. "איזה מזל נאחס!" חשבתי לעצמי. הדבר היחיד שהציק לי
עכשיו היה מצב ידי הירוד. "תוציא לי את היד מפה!" אמרתי לאיש
העגלגל. "טוב", הוא אמר, לתשובה כזו לא ציפיתי מאיש גדל
המימדים הזה אך את סיבתו הבנתי אחר כך. בין רגע הפשיל הוא את
שרווליו ידיו השעירות ניגלו לעיני. בכוח עצום החזיק בידי ובבת
אחת משך אותה מהפתח הצר החוצה. ברגע הראשון הייתי בטוח שהיד
נישארה בפנים. אך כאשר השפלתי את מבטי למטה ראיתי אותה, כחולה
ומושפלת. למראה העגום של היד איבדתי את הכרתי.

את החג העברתי בחדר המיון בבאר שבע. סבתי עמדה לידי ועל פניה
חיוך פולני מובהק. מסתבר שפרצופי הופיע בכל עיתוני הארץ. בתור
סבתא אוהבת קבעה סבתי פגישה עם מרבית הכתבים בארץ. עיני נעצמו
מעצמם ושקעתי בחלומות טובים, על כסף, מכונות, ואנשים שמנים.