קמה, הלכה, וטרקה את הדלת. אל הקיר, לא בסגירה אחריה. אף פעם
היא לא משאירה אחריה דברים סגורים, זה מה שהורג אותי. אבל
מבחינתי זה הסוף, בשבילי אין יותר מה לדבר איתה, היציאה היהירה
הזאת- היא בטוחה שהיא מלכת העולם.
משונה, כי באמת יש בה איזה רובד של מלכה. היא מולכת על הממלכה
הפרטית שלה... תבינו. זה לא שהיא שונה מכולם. מה פתאום, מאיפה
הבאתם את זה בכלל? זה כולם ששונים ממנה.

אומרים שאלוהים נמצא בדברים הקטנים, אבל איך, אלוהים גדול.
אומרים שאלוהים גם נמצא בכל מקום, אומרים שאלוהים יודע מה הוא
עושה. אנשים, אומרים הרבה דברים. דברים קטנים, דברים גדולים,
הכל דיבורים. אבל רק אני יודע את האמת- אלוהים המפורסם של
למעלה מסתבך עם כל הקטנים כאן למטה, שמתיימרים לדעת הכל, אז
הוא מינה כמה אלוהימים מוסווים, שנראים כמעט כמונו- אלוהי
הדברים הקטנים.
נדמה לי שהוא בחר בה.

שתיחנק, הזונה. כל האלוהות הזאת מבלבלת אותי. ואולי היא פשוט
השטן, ואולי היא כלום.
אני צריך להפסיק לחשוב כל כך הרבה, זה קוטע לי את חוט המחשבה,
זה משגע אותי...
תמיד כשאני איתה כולי נמחק, זה כאילו כל התוכן שבה תופס יותר
מידיי שטח נוכחות ולי, במקרה הטוב, נשאר מקום אולי לפיסה קטנה
של מחשבה, מזערית ממש.
כולם אמרו לי שהיא לא בשבילי, ובאמת כשאני לבד גם לי יוצא
להגיע לזה, אבל אם היא שם אז לך תגיע מטר קדימה. בשבילה אני לא
יודע מה אני, מה אני יכול להיות? עוד נתין בממלכה הפנימית שלה?
הלוואי והייתי ארמון.

הרגע בו אתה מגלה שהגורם שעבדת עליו והשקעת עליו ומילא לך את
האנרגיות בפרקי הזמן אחרונים לא היה שווה ולו אחוז בודד מכל
זה, הוא הרגע בו אתה אומר לעצמך, וואי, דאם איט.  ויש את הדקה
הזאת שאתה חושב עד כמה היית אדיוט ובו זמנית כמה קללות שרצות
על האובייקט שאכזב אותך, וזה חבל, כי החישול שנוצר הוא החישול
שיגרום לך אולי לא לעשות את זה שוב, שפחות או יותר דופק לך את
ההמשך.
אבל אתה רק התחשלת, לא מתת, אז זה בסדר.

מרוב התרגשות לא יכולתי להוציא כמעט מילה מהפה. היא ישבה על
הפוך בפינה של החדר, אני על הכיסא המסתובב, כרגיל, כל כך רציתי
להגיד לה את זה כבר- אלה הם הרגעים הקדושים שבעצם עמדו מאחורי
כל הזמן הזה, כל הבלאגן הזה, כל החרא הזה! כל כך רציתי,
וכשסיפרתי לה מה קרה באותן דקות של הרס עצמי היא רק הכניסה לי
מבט שטרם פרשתיו ופשוט קמה ויצאה, ואיתה כמה פיסות טיח.

פעם חשבתי שיש אלוהים.


18/10/03