באמת,
אבל באמת שאני מרחם על הדמויות בסדרות טלויזיה. דמויות מצוירות
בכלל ואפילו יותר על סדרות נוער מלוקקות.

צוחקים עליהם, זה נכון, טוב, גם אני. מה לעשות, אבל אני באמת
מרחם עליהם.
סדרה אחת, דמות אחת מייצגת את החיים שלנו, טוב, לא בדיוק. היא
מייצגת את כל האכזבות, כל הפיספוסים, כל הכאב והעצבות בפרק
אחד.
20 דקות של חירבון רגשות.
פרק אחד של "דוסון" שווה לערך למשפט: "אתה חמוד, אבל..." במשך
שנתיים וחצי, כל יום.
ככה זה.
אני לא אומר שהכל רע שם, כן? גם אני הייתי רוצה איזו ג'ואי או
לפחות ג'ן, אבל כנראה שפייסי הקדים אותי.
ובעצם, את מי זה מעניין מה הם עושים.

אני רוצה להתנצל, פשוט להתנצל. אני רוצה לנצל את ההזדמנות שיש
לי כאן להגיד סליחה.

סליחה.

סליחה דוסון.

עכשיו סיינפלד... זה סיפור אחד לגמרי...