02210   01:00    אריאל דה-אג'ודה, ברזיל  
                               
דייזי.

היינו נפגשים כל יום בשעה 16:00 ליד עץ החרוב בפארק הירקון,
לפעמים מישהו לא היה מגיע אבל היינו סולחים לו - בגלל המרחק
מהבית והאנשים שלפעמים היו מקשים על המפגשים.
אני - בוריס לברדור גזעי בצבע בז' נקי, סקיפי - דלמטי, פוקי
שהיה פודל מושקע אבל לא מפונק ושחורי - כלב זאב מעורב עם
רוטווילר שהיה היחיד שהגיע קבוע כי הבעלים הזקנים שלו מתו מזמן
ומאז הוא חופשי, הזקנה שמתה אחרונה-בשבוע האחרון לחייה הייתה
ממלמלת לו: "שחורי חמודי, מה תעשה כשאלך מהעולם הזה? איך תסתדר
בלעדינו?" הסתדר או לא הסתדר, תוך יומיים הוא כבר הסתובב
בדיזינגוף, נשך דוורים, נבח על ילדות קטנות והשתין על בסטות של
זקנים - בקיצור, נהנה מהחיים... עד שגילה את עץ החרוב בפארק.
אנשים תמיד שואלים מה המשיכה שלנו להשתין על עצים, אבל כמו שלא
אני ולא כלבים אחרים יכולים להסביר למה אנחנו מריחים אחוריים
של כלבים אחרים אפילו שאיננו הומואים - ככה גם פה לא נשארו לי
נביחות להסביר את זה, בכל מקרה - אחרי הרקע הזה כדאי שאני אגיע
לפוינט אחרת תברחו- כמו בכל פעם שאנחנו חושפים עליכם שיניים.
בכל מקרה - היינו בעץ החרוב - לא היה זה עץ מיוחד במראה או
אפילו בריח מחרובים אחרים, טוב אולי בריח כן- אבל לא בריח של
העץ - אלא הריח שהיה עליו זה לא היה ריח של זכרים רגילים
שמשתינים על כל עץ נידח שהם רואים - היה בו ריח של כלבה  ולא
סתם כלבה היה עליו את הריח של דייזי.

דייזי הייתה המלכה, כלבת האסקי -סיבירית גזעית מושלמת, אפילו
קצת קרציות לא היו עליה כדי לא לפגוע ביצירת המופת. היא זכתה
בכמה תחרויות אנושיות מטופשות- אבל בני האדם לא יכלו לראות גם
את האופי האצילי וחוכמת החיים שלה. בשבילם - היא היתה עוד
חתיכת בשר שעושה כסף מהיופי שלה.
אבל בשבילנו היא הייתה פנטזיה, חלום שאי אפשר להשיג, לא שלא
ניסינו, אפילו הפגשתי פעם בין הבעלים שלי לשירלי - הבעלות שלה
כדי שיהיו חברים, אבל הם נפרדו אחרי פגישה אחת ואני נותרתי לי
עם החלומות בטלפיים, חודשיים אח"כ עוד הסתובבתי ברחובות, נובח
לעצמי: "I got a girl , named DAZY, she allmost got me crazy.
" אבל לא רק כמעט, היא באמת שיגעה אותי ואת שאר הכלבים
הרווקים, לא שכל הזמן הזה לא עיברנו כלבות מיוחמות, היו כמה -
אבל אף אחת מהן לא התקרבה לקצה הקולר של דייזי.

שחורי היה הראשון שגילה את עץ השתן שלה, הוא פשוט בילה שם המון
כי יש שם המון מקומות מסתור מפקחים והוא תמיד נראה עזוב, חולה
כזה. אז איך שהוא מטייל בפארק, גונב אוכל ממנגלים הוא קולט את
הוד נסיכותה, מטיילת בלי רצועה בפארק, עוברת עץ עץ, עד שנעצרה
מול עץ החרוב, והטילה את מי-הורדים שלה על שורשי העץ. אתם עם
החוש ריח שלכם לא תבדילו בין השתן של בוריס ילצין אחרי 8
בקבוקי וודקה לבין הבושם של קלאודיה שיפר, אבל אני אומר לכם,
מילה של כלב- שאין ריח יותר טוב מזה שנדבק לשורשי העץ בחודשים
הקרובים. כל הזמן היינו מתחלפים בשמירה על העץ, שלא ישתין עליו
אף כלב טמבל או איזה ילד אחרי הופעה של "משינה" בפארק. העץ הזה
הפך למוזיאון שלנו לתולדות הריח הטוב. שלושה חודשים של
אופוריה, של הסנפה יום-יומית של העץ הזה, עד ל 21 בינואר 1996
, תשע ושלושים בבוקר, אני לא אשכח את היום הזה  כל החיים שלי,
זה היה בוקר סגרירי ובפארק נשבו רוחות שהעיפו לי את הלשון עד
האזניים, כשראיתי את פוקי (שהבעלים שלו קראו לו כך כי מהרגע
שהומלט לא הפסיק להפליץ) מתקרב אלי בריצה, כולו דמעות "דייזי,
איך עשו לה את זה. היא מתה... לא יכולתי לעשות כלום."

אני, שהיתי עם הבעלים שלי - בני, השתדלתי לשמור על קור רוח אבל
השתקתי אותו כי גם אני שונא שמדברים אלי עם שלוש נקודות בין כל
שתי מילים. אחרי כמה ליקוקים - הוא כבר סיפר לי הכול בפרוטרוט,
איזה שלושה רכבים עברו עליה אחד אחרי השני לפני ששירלי הבעלים
שלה הספיקה להיכנס להלם. פוקי היה הראשון שהגיע, מבלי לחשוב
תפס אוזן שלה מהכביש וברח, עוד זרקו עליו אבנים בגלל זה. קבענו
בשעה הרגילה וב 15:00 כשהבעלים שלי שיחרר אותי, רצתי בכל הכוח
אבל עוד לפני שהגעתי ידעתי שכולם יחכו לי שם. ב- 15:45 לפי
השעון של האנשים קברנו את האוזן שלה, שם, ליד עץ-החרוב בפארק
הירקון. במשך שנה עוד היינו מגיעים לעץ, יום-יום  ב 16:00 וכל
אחד ניגש בתורו ולוחש בקשה לאוזן של דייזי, אמנם לא חשבנו שכל
בקשותנו יתמלאו אחת לאחת, אבל ידענו בליבנו שבכל מקרה דייזי
בטוח הפכה בגן-עדן למלאכית צמרת ובטח לשמוע אותנו היא יכולה.
אני, כשתורי היה מגיע, הייתי ניגש כול פעם ולוחש לה את אותה
תפילה בדיוק: "דייזי אהובתי, אין לי שום בקשה, מצידי אחיה כל
חיי חיי כלב, רק אם אדע שבמותי אגיע לאותו המקום שאת הגעת, כדי
שלא אפסיק לחלום גם אחרי המוות." ככה, כל יום לחשתי לעץ
והאמנתי.

עד היום איני יודע אם שמעה היא את התפילה או לא, אך בטח אדע
עוד מעט כשאמות, כמו כל השאר.
כמו סקיפי שמת שנה אחרי דייזי, סקיפי - אין יותר  מדיי  מה
להגיד עליו, כלב שקט, אחרי שמת נבח יותר מבחייו, שקט שקט ונורא
רגיש- לא יכל לסבול את החיים בלעדיה, ביום השנה הלך להסתובב
בנתיבי איילון רצה לגמור עם זה מהר אבל דווקא הנהגים גילו
תושיה והצליחו לברוח ממנו, אחד הנהגים אף נכנס במשאית כשברח
מלדרוס אותו, תאונה קטלנית, שני הרוגים, בני אדם, לא נורא. עד
שהגיע נהג צעיר, כולו מסטול מחשיש, שעד שהבין שדרס אותו, הוא
כבר שכב על הספה בבית ומלמל " וואי, הרגתי כלב" - לפני שנרדם.
שחורי מת יומיים אח"כ בקרב עם פקחים, השמועות אומרות שהיתה לו
כלבת והוא נלחם כמו בני דודנו הזאבים, הספיק לנשוך שני פקחים
לפני שנורה, לפחות שיקבלו זריקות כלבת המאנייקים. אפילו פוקי -
הכלב החמוד הזה שתמיד נראה כאילו המספריים של אדוארד סיפרו
אותו- הלך לעולמו בשבוע שעבר, פועלים תאילנדים חטפו אותו למושב
השרון ושם עשו ממנו שישליק עם עגבניות - קניבלים.

אז יותר משנה עברה וגם אני אצטרף עוד מעט לחבר'ה בשמיים, אתם
חושבים ששנה זה קצת זמן?  כנראה שאף-פעם לא הייתם כלב. עברו
כבר עשר שנות אדם על חיי וכבר התחלתי לאבד את חוש הראייה ואת
פרוות הבז' היפה שהיתה לי, וכבר אין מי שישמור על עץ-החרוב
בפארק מריחות זרים.
וגם אתם, אם תעברו פעם בפארק הירקון- תקפצו לעץ החרוב, זה היפה
ביותר, תתכופפו לאדמה, ותלחשו לאוזן שלה בקשה. אם אתם רוצים,
אנחנו יכולים לשמור לכם בעולם הבא חלקה - קרוב לחלקה של דייזי.
נהיה רק אנחנו, אתם ודייזי המלכה בעלת האוזן האחת.