הרחוב פרוש לפני ואני עומד באותה שעה, שעה מאוחרת מאוד, על
אבנים החלקלקות, מהכפור, של הכביש שמסיע לשום מקום.
קר מאוד, את ידי אני שומר בכיסי לשעות חמות.
אין נפש חיה מסתובבת בחוץ, והשקט מלווה בקול נביחה רחוק מגיעה
לאוזני עם הרוח.
הגעתי הנה רק עכשיו, אני לא גר בעיר הזאת, באתי לבקר, אך אשת
ליבי נעלמה מביתה וברחה לה עם אחר. אני נטוש ברחוב וליבי כואב
עלי
והקור רק מוסיף לכאב החד. אני עדיין שם עומד במחשבותי,
ולפתע מהרחוב החמישי נפתחת דלת, " שלא תחזור להנה יותר, שומע!"
טריקה. הילד שנזרק ממנה קם מנפילתו, תוך שהוא מסלק פתיתי שלג
חדשים שצנחו עליו.
הוא מפנה את מבטו אלי ונעמד המום.
תוך כדי תדהמה הוא מתחיל לפסוע צעדים זהירים לאחור, ואז בבת
אחת הסתובב והחל לרוץ בכל כוחו, הוא לא הרחיק יותר מידי, מכיון
שכבר לאחר כשישה צעדי ריצה, החליק המסכן ונפל שוב אל הכביש
החלקלק, אני כבר הייתי במרחק צעד אחד ממנו, והוא נכנע אלי
במבטו, הוא אימץ את עיניו ובחן לדיוק את מה שעומד לפניו.
פיו נפתח, הוא רצה לצרוח, אך מפיו יצאה אלא רק הבל הצינה, לא
עברה דקה והוא התעלף.

ישבתי מול האח והפשרתי את אצבעותי, אני ילד יתום, הוריי מתו
מזמן וחיי מתנהלים בצל מותם. אני גר עם ברנרד, אבי המאמץ, הוא
היה באותה שעה במטבח. כאשר הוא יצא התמלא החדר בריח הוויסקי
ג'יי אנד בי היקר שלו, שהיה הוא מאכסן אותו בארון הגבוה שמעל
הדלת במטבח. הוא גרר את עצמו לחדר והעיף בי מבט מטושטש. אני
נשארתי מול האח שעה קלה שלפתע ברנרד פרץ את דלת החדר ונכנס
בסערה לסלון "איפה זה?!" "איפה מה?" עניתי, "אל תענה יא חתיכת
גנב קטן!" תמיד יש לו את ההתקפות החייתיות האלו, אני תמיד
סבלתי מהן מאוד, הוא תפס אותי בחולצה וגרר אותי לכיוון הדלת,
הוא פתח אותה בבעיטה ושיגר אותי לרחוב. "ושלא תחזור להנה יותר
שומע" הוא סגר חזרה את הדלת, ונטש אותי בקור.

הוא התקרב אלי, נוטף דם, היה לו סכין נעוץ בלב, רוח רפאים?
הייתי מעדיף שזו תינעץ בי.