רציתי להיפטר אחת ולתמיד מהעצב הנוראי הזה,
שמלווה אותי כמעט כל החיים.
אז הכנסתי אותו למושב האחורי של המכונית,
חגרתי אותו,
ונסענו.

נהגתי כ"כ הרבה.
לא יכולתי לעצור, הרגשתי שזה עדיין לא מספיק רחוק.

נסעתי כשבוע, מילאתי כשבע פעמים מיכל דלק.
עצרתי את המכונית כשאני נמצאת בתוך יער,
בפתח היער לא היה שום שלט,
שום שלט שיסביר לי היכן אני נמצאת ולאן הגעתי.

הוצאתי את העצב מהמכונית והתחלתי ללכת,
מקווה למצוא איזשהו סימן, אבל כלום.
רק עצים נורא נורא גבוהים, ענפים זרוקים על הריצפה
ופרחים זעירים ונבולים.

התקדמתי לתוך היער,
בניסיון למצוא מקום להניח בו את העצב שלי,
לפתע שמעתי עקבות,
רשרוש הענפים שהיו על הריצפה סובב את מבטי אחורה,
לפתח היער.
שם ראיתי ילדה, בסביבות גיל 10, לבושה בשמלה שחורה,
נראית עצובה, כ"כ עצובה.
היא התקרבה אליי, והציגה את עצמה.

"היי, אני אמילי", אמרה.
"היי, מאי", עניתי, וצעדתי צעד אחורה.
"אין לך מה לפחד, אני לא אעשה לך כלום", אמרה אמילי וחייכה
חיוך, שהיה נראה לי מזוייף למדי.
"חח, כן, אני יודעת, פשוט..." אמרתי במבוכה, מנסה להשלים את
המשפט, אך ללא הצלחה.
אמילי צחקה.
"בואי, אני אראה לך את היער", היא אמרה, צעדה לעברי, הושיטה
אליי את ידה ומשכה אותי אל תוך היער המשונה.

כשהתהלכנו ביער, שאלתי אותה מי היא ומה יש לה לחפש כאן לבד.
היא סיפרה לי שהיא והמשפחה שלה באו לבקר כאן לפני כשנתיים,
היא הלכה לשחק בין העצים, ואיבדה את משפחתה.
מאז היא לא ראתה אותם יותר.
היא אמרה שבערך כל שבוע באים אנשים להשאיר כאן את העצב שלהם.

עכשיו הבנתי למה היא נראתה לי עצובה, כל כך הרבה עצב במקום
אחד, זה בטח השפיע עליה.
ילדה קטנה במקום כזה, לבד כל הזמן.

"הנה, הגענו... אני מנחשת שבאת לכאן בשביל העצב שלך...", אמרה
אמילי.
"כן, פה אני אמורה להשאיר אותו?", שאלתי אותה.
"אפשר, כאן כולם משאירים"

הנחתי את הקופסה עם העצב על אבן שהיתה שם,
פתחתי את הקופסה, הסתכלתי בפנים,
והקופסה היתה ריקה.

מה לעזאזל קורה פה?
לאן נעלם העצב?לאן נעלם העצב שלי?
כל הנסיעה הזו הייתה לחינם?

אמילי התקרבה לעבר הקופסה, הסתכלה בפנים בהבעה מוזרה,
"חחח, את צוחקת, נכון? הבאת קופסה ריקה?", אמרה.
"מה? מה פתאום! אני נשבעת שהעצב שלי היה כאן!".

התחלתי לרוץ לעבר המכונית, בשביל לבדוק אם העצב נשכח שם.
אמילי החלה לרוץ אחריי.
הגענו למכונית, פתחתי את דלתות המושב האחורי, הסתכלתי פנימה,
אבל כלום, המושב היה ריק.

לא ידעתי מה לעשות,
ההחלטתי להיפרד מאמילי והבטחתי שאשוב,
נכנסתי למכונית, ונסעתי הביתה.
הנסיעה חזרה היתה נראית לי ארוכה אפילו יותר מהנסיעה הלוך.

הגעתי הביתה, הפכתי את הדירה מחיפושים,
חיפשתי את העצב, לא יכול להיות שהוא לא כאן.
חיפשתי בכל מקום אפשרי, אבל לא מצאתי שום דבר.

מיואשת, נשכבתי על המיטה,
ראשי היה מלא במחשבות על העצב שלי.
הרגשתי שלמרות שאיבדתי אותו, הוא עדיין בתוכי
הרגשתי עצבות מסויימת, בגלל העצב שאבד.

אז כנראה שהעצב לא רוצה להיפרד ממני,
טוב, אני לא אכאיב לו.