לפני כמה ימים פגשתי את עידן. עידן מקסים, באמת. עבר הרבה
בחיים. אחרי שבוע כבר אהבתי אותו כל- כך. לא הידלקות חסרת
משמעות, של גבר ואישה, אלא אהבה אמיתית בין חברים טובים, שבאה
מאכפתיות והבנה. והוא אדם דיכאוני כל- כך, כל פעם שהייתי שואלת
אותו מה שלומו, הוא היה עונה לי "רע, יותר גרוע מאתמול".
כשהייתי מנסה להבין אותו יותר ולשאול למה יותר גרוע, הוא רק
היה אומר "לא משנה" או "כלום" ואני הייתי נשארת בלי תשובה.
וכמה שניסיתי לעזור לו, הוא רק חסם את עצמו יותר ויותר. זה כאב
לי, כאב לי כל- כך ולא היה לי מה לעשות נגד זה. כשאמרתי לו
שאני אוהבת אותו הוא טען שאפפחד לא מסוגל לאהוב אותו, שהוא
בודד בעולם ושגם אני כמו כולם, באתי לזמן קצוב ובקרוב אני
אעזוב, אותיר אותו לבדו, מתבוסס בדמעותיו, מכה על היקשרותו
אליי. לא עזרו כל בקשותיי והסבריי, הוא לא האמין לי. לא בטח
בי, שכל מה שאני עושה, אני עושה לטובתו, וטובתו היא כל מה שאני
רוצה. ניסיתי להסביר לו, אבל למרות שהוא ענה "טוב" הבנתי לבד
שהכוונה הייתה "תעזבי אותי, אני לא מאמין לשום מילה שלך".
ברגעים האלה כבר התחלתי להעריך את החברים שלי יותר ויותר, איך
שהם מסוגלים לסבול אותי, כי גם אני לא ממש סימפטית בקטעים
האלה. לאט לאט הבנתי שכל מה שאני אעשה לא יעזור, עידן ימשיך
להאמין שאין בי כלום בשבילו. ועד כמה שזה עצוב, הבנתי אותו.
הבנתי שליפול מצוק נשמע הרבה יותר קורץ מלמצוא חבר טוב. וזה מה
שעשיתי.

                                                   

מאז שאני זוכרת את עצמי אני תלויה באנשים אחרים. אנשים שדואגים
לי ועוזרים לי בכל מה שהם יכולים, כי אכפת להם. הבעיה הייתה
שאפפעם לא האמנתי להם שהם באמת אוהבים אותי, שאני חשובה להם
באמת. ובגלל זה רציתי להיות במקומם, סיקרן אותי לראות איך זה
כשלא מאמינים לך. כשכל מילה שלך מתקבלת בהערה צינית או כשהצהרת
אהבה גוררת גיחוך קל ו"כן, בטח".
אחרי תחנונים רבים בפני המלאכים המתאימים שכללו הבטחת טובות
הנאה וכיוצא בזה, הם הודיעו לי שתוך שבועיים אני אפגוש בנאדם
שיזדקק לי כל- כך עד שאני ארגיש בדיוק את מה שרציתי. איך
אומרים? הסקרנות הרגה את החתול?