[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"ואלה היו החדשות מפי שיר ציפור".

שיר ציפור או בשמה האמיתי, אדווה, סגרה את המיקרופון והסירה
מעליה את האוזניות. היו חייבים למצוא לה שם אחר כשהיא מדברת
ברדיו. היו חייבים להחליף לה לשם שיותר יתאים, שם שיישמע יותר
טוב, שם שיתפוס יותר את האוזן. ככה זה הולך שם בתחנת הרדיו
המקומית שבה היא עובדת, זאת המדיניות. מייד אחריה תתחיל תוכנית
הלילה, שבה ידבר המנחה עם המאזינים. בתוכנית, המאזינים ידברו
על כל הבעיות שלהם, על מה שמציק להם, על כל מה שעובר להם בראש.
שישים דקות על אנשים נטו. זה מה שאדווה באמת חולמת לעשות. היא
רוצה תוכנית רדיו משלה, רוצה להגיש תוכנית רדיו אישית. היא לא
רוצה להקריא איזה מבזק חדשות משעמם בשתיים בלילה, כשאף אחד לא
שומע אותה, כשאף אחד לא שומע את מה שיש לה באמת להגיד, אלא רק
שומע מקולה הבוקע צרור ידיעות קצר, יבש, תמציתי. מקשיב למספר
ידיעות המדווחות על מה שקרה בעולם בשעה האחרונה, מה שכבר הספיק
להתרחש במשך שעה אחת, מה שהיה בעולם. בעולם - חוץ ממנה, חוץ
מהעולם שלה, חוץ מהעולם הכמוס העצור בתוכה. היא לא יכולה
להתבטא, היא לא יכולה להוציא מעצמה את מה שהיא באמת, היא לא
יכולה יותר מדי להתעמק בלחשוב, היא לא יכולה לקרוא דרור לכל מה
שעצור בתוכה. היא רק יכולה לדווח, ודיווח זה רק דיווח. מי
שיפתח את הרדיו באותו הזמן, ישמע אולי איזה משפט קר על איזה
שיטפון שקרה בהודו, על איזה סופה שפגעה בחוף המזרחי של ארצות
הברית, אבל הוא לא ישמע על השיטפונות המכים בה ללא הרף, הוא לא
ישמע על הסופה שפגעה בצד המזרחי של הלב שלה. הוא לא ידע, לא
יהיה לו מושג. המחשבות האלה רצות בראשה, מתבלבלות. כל מחשבה
נכנסת אליה כידיעה ומייד נזרקת החוצה. מי אוהב אותי, למי אני
חשובה, בשביל מה יש לי להגיע הביתה בסוף היום. אדווה חייבת
לשלוט במחשבות שלה כדי לשרוד, אך הן מתקיפות אותה מכל
הכיוונים. כשיש את המבזק, היא לא יודעת מה היא מקריאה, היא רק
אומרת את המשפטים, אין להם תוכן בשבילה, אין להם משמעות. גם
המחשבות שלה נכנסות בצרורות ונקלטות לה בפנים. כשהיא מקריאה את
החדשות, זה רק מילים, שומעים את הקול הסמכותי, היבש, המלאכותי,
הייצוגי, שלמדה להוציא מעצמה במשך שלושה חודשים באיזה קורס
משעמם בחדר קטן ומאובק בדרומה הדחוס של תל אביב. זה לא מי שהיא
באמת. זה לא מה שהיא חושבת. זה לא הקול שלה. אבל הלילה הזה
יהיה לילה משמעותי בשבילה. היא לא יודעת את זה עדיין. אבל
הלילה יקרה לה משהו מיוחד. המחשבות האישיות והידיעות של החדשות
התמזגו אצל אדווה למשהו אחד. למשהו מיוחד. הלילה הזה היא תמצא
את האדם האחד והיחיד שיהיה מוכן לערוך בשבילה את המחשבות כדי
שהיא תהיה מאושרת. אותו אדם שיצליח באמת להבין אותה, ויתן לה
קצת אהבה, קצת שלווה, קצת מכל מה שהיא צריכה.
השארו עמי לתוכנית הרדיו בשעת לילה מאוחרת זו. עוד מעט יתגלה
לכם הסיפור האמיתי של אדווה והלילה שהיא לא תשכח לעולם. לם. לם
לם. אני אעשה לכם את הקולות של אדווה ודודו. כשאני אדבר בקול
דק אז זאת אדווה. קול עבה - זה דודו. חכו, יש בינהם מתח מיני
שפשוט חבל על הזמן. חיים הטכנאי יעשה את הקולות של מנשה. ושלא
תחשבו לא נכון, זה לא היה קל. קל. קל. חיים יצא גבר והסכים
להשתתף אחרי המון שכנועים והזמנה לארוחת בוקר אצל משה, רח
ז'בוטינסקי 6. ארוחה רומנטית לאור נרות גם כשהשמש זורחת במרום.
רום. רום. רום. חנייה חופשית. אז בתאבון. ולילה טוב.  


אדווה התרוממה ממקומה וניגשה לעשות לעצמה קפה במכונה. בעוד
שעה, שהשעה תהיה שלוש בלילה, היא תהיה צריכה להקריא עוד מבזק,
עוד חדשות, עוד דיווח. ככה זה יהיה עד הבוקר, יהיה לה לילה לבן
ללא שינה. רק הקפה יכול להחזיק את עיניה פתוחות. המח כבר מזמן
הלך לישון, הלב כבר מזמן איבד את ההכרה. הקפה ידאג שהיא תצליח
בעוד פחות חמישים ושבע דקות לפתוח שוב את המיקרופון, הוא ידאג
שהיא תצליח להוציא מהפה שלה עוד כמה משפטים. שום דבר אחר כבר
לא יעזור. דודו, העורך, ניגש אליה ואומר לה בחיוך ערמומי, שהוא
כבר הכין מראש את המבזק לשעה הבאה, ממילא שום דבר כבר לא יקרה
בשעה הזאת. אדווה רק מביטה בו ואומרת לעצמה "מה כבר הטיפש הזה
יודע". היא ניגשת לחדר הקטן שלה הנמצא בקומה אחת מתחת לאולפן.
שולחן הכתיבה שלה בחדר עמוס בניירות הזרוקים עליו. יש עליו
דפים שהיא אף פעם לא דאגה לסדר, מסמכים שהיא אף פעם לא דאגה
לתייק. היא פותחת את המחשב המבצבץ לו אי שם בין הניירות,
ומסיטה איזשהו דף הנח לו על המקלדת. היא לא מספיקה להיכנס
לאינטרנט, לתוך האתר האישי שלה, שהיא מרגישה שיש מישהו, שעומד
מאחורי גבה, היא מרגישה את נשימתו. בבת אחת היא מסתובבת, והיא
רואה את דודו, עדיין מרוח עם אותו חיוך ערמומי על הפנים שלו.
היא שואלת מה הוא רוצה, והוא ממשיך עם החיוך הערמומי שלו,
לבסוף הוא אומר לה "קלודין". כעס אוחז בפניה של אדווה "מאיפה
שמעת את השם הזה?". הוא מביט בה ואומר "תרגעי קלודין, מה את
מתרגשת". היא נעמדת מולו. "נגעת לי במחשב?" הוא ממשיך בהבעתו
"לא הייתי צריך לגעת, את השארת אותו פתוח, בסך הכל רק עברתי
במסדרון, לא יכלתי לפספס". אדווה רתחה מזעם "שקרן. אני אף פעם
לא משאירה אותו פתוח". דודו מכווץ אליה את עיניו ושואל "את
באמת עשית את הדברים האלה?". עיניה של אדווה רותחות מזעם
"יאללה תעוף מפה". דודו ממשיך "את לא נראית אחת כזאת. את שקטה
כזאת. לא אחת שנותנת בראש". אדווה הודפת אותו בידיה מהחדר "יא
בנזונה, תעוף מפה". לפני שהיא טורקת את הדלת של החדר היא עוד
שומעת אותו מבחוץ "וואלה, למדתי תנוחות חדשות. אני לא יודע מה
הייתי עושה בלעדייך". היא נחתה בחזרה על הכיסא, נותנת לפלג
גופה העליון להשתרע על השולחן, שיערה מלטף את הדפים. עוד 45
דקות נשארו עד החדשות.

היא הרגישה שהיא לא יכולה להישאר עוד בחדר הסגור, הרגישה שהיא
חייבת לצאת, חייבת קצת מרחב. חייבת קצת אוויר. היא יצאה
מהבניין והלכה לכיוון החנייה. היא ראתה שם מישהו יושב בחושך,
והאור הקטן של הסיגריה מבצבץ לו מהיד, כשהתקרבה ראתה את מנשה
הטכנאי. לא היה מקום על האבן שהוא ישב עליה, אז היא נעמדה
לידו, ושאלה אותו אם יש לו סיגריה. הוא הביא לה אחת. "איך את
מחזיקה מעמד בשעות האלה? איך את שומרת על הקול שלך שיהיה כזה,
כזה עירני?" הוא שאל אותה. עיניה היו נסערות אך היא ענתה לו
"תאמין לי, מנוש, זה רק קול שיוצא החוצה. צליל מלאכותי שלמדתי
להוציא ממני. הקול הזה הוא רק מה שנמצא אצלי למעלה. בפנים אני
גמורה". מנשה הרים את עיניו לעברה "מה קרה?". עכשיו היא הורידה
לעברו את מבטה "סתם. לא יודעת. אני פשוט לא מוצאת את עצמי
במקום הזה. אין לי סיפוק. אני רק מקריאה חדשות וזהו. לא מוציאה
ממני את מי שאני באמת. תשמע, מנוש, אני יכולה להדהים אנשים,
אני יכולה לעזור להם באמת." מנשה הסתכל על הארץ ואמר "אני
מבין. מכיר את המצב הזה. מה היית רוצה לעשות?". היא שלחה את
מבטה לשמיי הלילה, לקחה אוויר ואמרה "הייתי רוצה שתהיה לי
תוכנית משלי. תוכנית שאני אוכל לדבר עם אנשים, לגרום להם לחשוף
את הפנימיות האמיתית שלהם, מגלה את מי שהם באמת. הייתי מתייחסת
אליהם כמו שצריך, לא מורחת אותם כמו התוכנית הזאת עכשיו". מנשה
החזיר את מבטו אליה, "אז קדימה. תדחפי מרפקים. תזיזי דברים. זה
מגיע לך. את יכולה". אדווה חייכה אליו, והורידה את ידה כלפי
מטה לכיוונו, ללטף את קווצת שיערות ראשו "אתה חמוד, מנוש קטן
שלי". מנשה נגע בה קלות בקצה אצבעותיו מאחורי ירכיה. "את יודעת
מה. תארי לך שאני מאזין בתוכנית שלך ואני מתקשר. מה היית אומרת
לי". אדווה כיווצה את מבטה לעברו, חשבה רגע, ואז אמרה "הייתי
אומרת לך, הייתי אומרת לך שבחמש בבוקר אני מסיימת, אז במקום
שכל אחד ילך הביתה לישון, למה לא, אולי, נלך ככה לבית קפה,
נתפוס איזה כריך על הבוקר". מנשה חייך אליה "אדווה, את מזמינה
אותי לדייט?" אדווה חייכה אליו גם כן "אתה יכול לקרוא לזה
דייט, אני קוראת לזה ארוחת בוקר. מבחינתי, אם יש בזה שמש, זה
לא דייט, זה מקסימום ארוחה". היא הביטה בשעון ואמרה לו שהיא
צריכה לחזור, עוד שלושים דקות והיא בשידור.

כשחזרה לתחנה, בדרך לעשות לה עוד קפה שיחזיק, היא עברה על פני
דודו מבלי להעיף בו מבט, אבל הוא נעץ בה את עיניו ואמר "מי את
באמת? אדווה? שיר? קלודין? האם את בכלל יודעת בעצמך מי את? בטח
מי שהולך לישון איתך בלילה, מתעורר עם מישהי אחרת. חלום של כל
אחד". אדווה ראתה שהיא לא יכולה להישאר שם עוד כשדודו בסביבה,
וירדה קומה אחת למטה. היה שם אולפן שמיועד ללהקות שבאות לעשות
ביצוע חי לשירים שלהם. החדר היה ריק. היא פתחה את האור
והתיישבה ליד הפסנתר. היא הרימה את הכיסוי השחור של הפסנתר
והחלה לנגן. אט אט הגיחו הצלילים הרכים מהפסנתר, ויחד איתם
הצטרף גם הקול של אדווה, קול השיר שלה, שנעטף בכסות הצלילים.
הקול שבקע מגרונה נשמע כה חלש, כל כך מרוחק, כל כך רחוק, כמו
השיר של קרול קינג שהיא שרה, השיר שהיא כל כך אהבה, השיר שיצא
ממנה בזרימה אחת, ממושכת, לא מרפה. אפשר היה לחשוב שכל מילה
נסדקת לה אי שם במיתרי הקול, כל מילה נשרטת, אבל אוזרת אומץ,
מתקדמת הלאה, ויוצאת לחלל החדר, לעולם לא נשארת לעמוד. כשהשיר
הסתיים, היא סגרה את הפסנתר ונשארה עוד לשבת במקומה, לוקחת
אוויר לריאות, מסתכלת על איזה נקודה באוויר. עוד 15 דקות נותרו
לה.

בחמש עשרה דקות שנותרו לה, אדווה ניצלה את הזמן כדי לחשוב מה
לעשות. אם היה לה ספר ביד, היא הייתה יכולה להספיק לקרוא איזה
מאה דפים בזמן הזה. במקום זה היא הלכה לכיוון האולפן, כאשר היא
נתקלת שוב בדודו. היא התעלמה ממנו כמעט לחלוטין, כאשר היא ראתה
שעל הפנים שלו היה מבט אחר, לא עוד החיוך הערמומי שלו. במקום
זה הפנים שלו היו חתומות, עצובות משהו. היא המשיכה לא להתייחס
אליו כשהוא קורא לה "אדווה, אדווה. אני צריך את עזרתך" אדווה
המשיכה לא להגיב, ועשתה את עצמה קוראת את המבזק שהיה מוכן כבר
מראש מלפני כמעט שעה. "אדווה, חברה שלי עזבה אותי. היא התקשרה
אליי. אני לא יודע מה לעשות". היא המשיכה לעיין בדפים "אדווה,
תעזרי לי. אני חייב לדבר עם מישהו" קולו נקרע. אדווה לא יכלה
יותר להתעלם ממנו "נו טוב, יש לך חמש דקות. תשפוך". דודו התחיל
לספר לה על יפעת החברה שלו, שהיא גם עובדת כמפיקה בתחנה, שאמרה
לה שהקשר בינהם לא מתאים לה, שזה לא יכול להימשך. היא אמרה שזה
תקוע". אדווה הביטה בו ואמרה "ואתה, אתה מרגיש שזה באמת תקוע,
שזה לא יכול להימשך כמו שהיא חושבת?" דודו אמר לה, מה פתאום,
שהכל נהדר בינהם, שרק אתמול היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, שהוא
מאוד חשוב לה, ועכשיו היא התקשרה ואמרה שזה לא מתאים לה, והוא
לא יודע מה לעשות. אדווה הסתכלה בשעון וראתה שנשארו לה עוד שבע
דקות. הוא אמר לה שהוא שבור ואין לו לאן ללכת אחר כך, הם גרו
ביחד בחצי השנה האחרונה ועכשיו היא לא רוצה לראות אותו יותר.
אדווה רצתה לעזור לו, רצתה לתמוך בו, אך במקום זאת הרגישה שהיא
תקועה, שאין לה להגיד שום דבר רציני עם משמעות, חוץ מניחום
שטחי ופשוט, משהו שנשמע כמו ידיעה ממבזק חדשות. היא אמרה
משפטים קצרים וחתוכים, כמו "אל תיקח את זה קשה", "אולי זה לא
היה באמת מתאים בינכם", "אם זה לא זה, אז זה לא זה", "אני
מצטערת". היא הרגישה חסומה, לא הצליחה להיכנס ליותר מעבר לכך,
לא הייתה מסוגלת לעזור לו ברצינות, וכששאלה אותו מה ליבו אומר,
או כששאלה אותו על האהבה שלו כלפיה, הרגישה שהוא עוד מעט יבכה,
עוד מעט ישבר לה מול העיניים, עוד רגע הוא יתרסק. היא הייתה
חייבת לעצור את עצמה. לא לתת לעצמה לחפור עוד פנימה, כמו שתמיד
היא חשבה, שהיא תעשה כשתגיש עזרה אמיתית. היא הרגישה שהיא רק
שורטת לו את הנשמה. במקום זאת היא הרגישה שהוא זקוק לליטוף,
הוא זקוק למגע יד, זקוק לנחמה עכשיו. היא לא יכלה לעצור את
עצמה, את סלידתה מהבנאדם הזה, ונגעה בו בכתף "תרגיש טוב, אל
תיתן לזה לחדור אליך, לא עכשיו, לך תשתה משהו". דודו התיישב על
הכיסא, הניח את הראש שלו על השולחן, ועצם את עיניו. אט-אט קול
של בכי בקע ממנו, קול של בכי צרוד ושרוט, קול שבא מלמטה ודמעות
החלו לבצבץ מבין עיניו העצומות. לאדווה כבר לא היה להגיד, היא
מצתה את כל המשפטים בנושא. אדווה המשיכה להניח את היד שלה על
הכתף שלו, מלטפת אותו קלות. היא ראתה שמגע ידיה מרגיע קצת את
דודו, שמגע ידיה מנחם. היא חשבה רגע על עצמה, ומשהו לא הסתדר
לה, איך היא תוכל באמת  לעזור לאנשים בתוכנית רדיו של שעה אחת,
איך היא תוכל לגעת, איך היא תוכל לתמוך, איך היא תוכל לרפא.
יושב לה פה מישהו שבור וקרוע, ורק עוד שלוש דקות נותרו עד
החדשות, והיא לא יודעת מה לעשות. היא צריכה לעלות מייד לשידור,
אבל דודו יושב פה שבור ובוכה. היא הייתה צריכה לחשוב על משהו,
לפעול מהר, אין זמן. היא הסתכלה על השולחן ועיניה קלטו שם
פתאום מעמד כזה ממתכת שנועד להחזיק ניירות. היא הרימה את המעמד
והרגישה שהוא קר, כמעט קפוא למגע. היא חשבה עוד רגע מה לעשות,
ואז הורידה במהירות מעליה את העליונית שלבשה. היא עטפה את
המעמד בעליונית, והניחה אותה על הכתף של דודו, במקום היד
שליטפה אותו קודם. היא סידרה את זה ככה שיעמוד טוב, שלא יזוז,
שיהיה כמה שיותר נעים, כמה שיותר נוח, במידת האפשר. לשנייה אחת
היא כמעט התחרטה, לראות אותו כזה שבור ופגוע, כשחתיכת מתכת
מונחת לה ככה על גבו, אבל אז היא הביטה בשעון וראתה שנשארה לה
פחות מדקה לשידור, וחוץ מזה עדיין מדובר בדודו הבנזונה. יותר
מזה היא לא יכלה לעזור לו. נגמר הזמן, הגיע הזמן לחדשות.

השעה הייתה שלוש, אדווה פתחה את המיקרופון, והחלה להקריא את
החדשות מהדף שדודו נתן לה קודם. אלה היו אותן ידיעות מהשעה
הקודמת, אותן ידיעות על מה שהיה נכון לפני שעה. בשביל כל מי
ששומע אותה עכשיו ברדיו, היה יכול לחשוב שכבר שום דבר לא קרה,
שהעולם באמת עמד מלכת בשעה האחרונה. אדווה הרגישה לא בסדר,
הרגישה כל כך רע עם עצמה, עם השקר הזה, ורגע לפני שאמרה את
המשפט "ואלה היו החדשות מפי שיר ציפור", היא אמרה "רגע אחד",
וסימנה למנשה עם היד, שימתין רגע. מנשה עשה פרצוף שלא מבין,
אבל הרגיש שהוא לא יכול לקטוע לה את השידור, הרגיש שהוא חייב
לתת לה את הדקה, את רגע העצמיות שלה. היא הסירה מעליה את
האוזניות ורצה החוצה, החוצה מהבניין, החוצה אל החושך, לתוך
הלילה השחור. היא הביטה סביב, וראתה שהכל שקט בחוץ, אין שום
רעש מיוחד, הלילה היה שקט מתמיד, אפילו רעש מכונית לא נשמע,
ראתה ששום דבר לא קורה. היא נרגעה קצת, הרגישה קצת יותר שלמה
עם עצמה, וחזרה בריצה לאולפן, הרכיבה בחזרה את האוזניות
ואמרה:
"ואלה היו החדשות מפי שיר ציפור".

נותרו לה עוד 57 דקות לשרוף עד למבזק הבא... 57 דקות, שעל פי
החדשות, לא יקרה בהן שום דבר. שום דבר. אולי. אבל מה שכן בטוח,
מה שכן, כמעט ודאי, זה שעד, ששיר ציפור האמיתית תדווח לכל
העולם על הבוקר, בקול ציוץ בטוח, קצר ואמיתי, אדווה תהיה תקועה
לה בחדרים הקטנים והפנימיים של התחנה שבה היא עובדת, מנסה
למצוא את עצמה, בין שעה לשעה, בין רגע לרגע, בעטיפתו הרכה
והמכסה של הלילה.
צ י ף.



- לרותי, שארזה יום אחד את המזוודות, ונסעה ללמוד פסיכולוגיה
בארה"ב לכמה שנים טובות. הלוואי שתגיעי הכי גבוה שאפשר, ואז
תחזרי, ותעזרי לעולם להיות מקום יותר טוב להיות בו, לעולם
הפנימי של כל אחד ואחד. הלוואי...











loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זכור את יום
המחבת לקודשו






משמשת הפתגמים


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/10/03 13:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל רותם מאיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה