אני אקצר בהקדמות מיותרות. אני רק אגיד: נפרדנו. שבועיים לפני
השחרור (שלה) היא באה למשרד. התיישבה על קצה הכסא שמולי.
"הי, אני רציתי לדבר אתך... תשמע זה לא אתה, זה אני. אני
לפעמים בעצמי לא מבינה למה אני עוזבת מערכות יחסים. ממש אכפת
לי ממך. בבקשה, אני באמת  רוצה שנשאר ידידים."
האמת שלא רציתי להישאר ידידים. אבל המחשבה על כך שלא אראה אותה
יותר, גרמה לחשוב על קנה קר בפה או על חבל מתנודד בחשכה. איך
יכולתי לומר לא?
כן, שלשה חודשים של תשוקה הגיעו לקצם. שמש בימים שאחרי שקעה
בטרם עת. בלילות לפעמים נחרדתי מעיניים ירוקות שגיחכו אליי,
אשליות של צחוק שבור הטרידו אותי בשכבי על ערמת מזרונים שריככה
את חדותו של מוט הברזל שעבר לרוחבה של המיטה הצבאית. עברו
שבועות ועדיין: שירים ברדיו הזכירו לי רגעים אתה, נגיעות ידיים
של בנות אחרות הזכירו את גופה. הייתי מקבל זקפה קלה בהריחי את
הבושם היפאני שכה אהבה.
בערב פרידה מחיילים משתחררים ראיתי אותה לראשונה מאז: לא היה
לי מה להגיד לה וגם לה לא היה מה להגיד לי. שתקנו קצת, היא
נפרדה לשלום והלכה לדבר עם החברים שלה.
ואז, חודש אחרי עזיבתה, זה קרה. ערן תפס אותי במדרגות בדרך
למשרד: התימני הצנום שכל-כך אהב בנות צעירות במדי ב'. "מיכאל,"
-הוא אמר- "החברה שלך... אני לא מבין למה נפרדתם. עזוב אותך,
הבחורה משוגעת - חמה אש, יצאנו אתמול". לבי צנח מטה, כמו עלה
מיותם מעץ גווע, "והיא כמעט אנסה אותי. מה אני אעשה? הבאתי לה
בראש, אחי! בחורה חמה החברה שלך, לא הייתי חושב עליה". הרגשתי
שגג הבניין התנתק וקרס פנימה. "היא לא חברה שלי", קרקרתי
והסתלקתי, משאיר אחרי שובל דביק של פחדנות ושנאה. אם לא הייתי
סמרטוט, הייתי מנגח את פניו השחורים והמחייכים בתוך מעקה עד
שדם היה מתחיל לזלוג מתוך האף השבור. אולי גם הייתי בועט בו
בבטן, דופק לו את הראש בקיר, חונק אותו... אבל הייתי סמרטוט,
לכן הלכתי למשרד ובהיתי בקיר למשך שעתיים, עד שלא התקשרו וקראו
לי לתקלה. הלכתי לתקן את התקלה: אחת מהכיתות הישנות בקצה השני
של הבסיס.  מי יושב על כסא עץ בגופיה לבנה, מנקה איזה מכשיר
בספריי מגעים? "מה קורה מיכאל" - ערן, השליח של השטן, מחייך
אלי חיוך מלא שיניים לבנות- "הכל בסדר?" והוא החל לספר לי איך
הם השתכרו באותו הלילה (האמת שרק היא השתכרה, הוא נשאר די
פיכח, הבן-זונה) ואיך בדרך הביתה היא אמרה לו כמה היא חרמנית
ואיך הוא אמר לה שאין בעיה, בשביל מה יש חברים. הוא אפילו טרח
לספר לי איפה הוא מחזיק קונדומים באוטו. אני לא ממש זוכר אם
טיפלתי בתקלה ואם כן אז איך, אני גם לא ממש זוכר מה אמרתי לו
כששאל אותי בחיוך: "לא אכפת לך, נכון? אתם כבר הרי לא חברים".
שוב התחלתי להרגיש טעם מוכר של מתכת בפה.
הם התחילו לצאת. אני יודע כי הוא טרח לספר לי על כך
בפרטי-פרטים. היא הייתה ממש מאוהבת בו, לדבריו. אחרי כמה ימים
התקשרתי אליה. הייתי חייב כי הבנתי שהסיוט הזה לא יכול להמשך
יותר. דיברנו, בהתחלה על חיי היום-יום ואז שאלתי: "אז תגידי,
מה את באמת יוצאת עם ערן?" היא שתקה כמה שניות, ואז "כן, למה
הוא סיפר לך? ביקשתי ממנו שלא יספר לאף-אחד. אני לא רציתי
שיתחילו לדבר על זה". מה עוד נשאר לי ? זרקתי: "טוב אני חייב
ללכת, אני אדבר אתך אחרי זה" לתוך השפופרת וניתקתי. חיי
הסתיימו.
באותו לילה נדדה שנתי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הם ביחד,
מדברים, צוחקים, מזדיינים. אוננתי, רק כדי להוריד את המתיחות.
אחרי שגמרתי, נרדמתי לכמה שעות ואז התעוררתי שוב, רדוף חזיונות
וקולות. מוחי תעתע בי כחתול בעכבר מפוחד.
למחרת בבוקר, ערן בא אלי למשרד.
"תשמע, מיכאל. אנחנו צריכים לדבר."
"מה קרה, דיברת איתה?"
"האמת שכן. היא אמרה לי שהתקשרת."
"האמת שהתקשרתי, אבל זה לא עניינך."
"תשמע, לא נעים לי על כל מה שקרה. אני לא התכוונתי. אני חייב
להסביר משהו..."
הוא השתתק. גם אני שתקתי וחיכיתי להמשך: כך עולה לגרדום ממתין
לתליין המכין את החבל.
"תראה, כל מה שסיפרתי לך... זה היה... בקיצור, עבדנו עלייך."
"מה?"
"כן, תשמע חשבנו שנעשה את זה בצחוק כאילו, נמתח אותך וזה, אבל
לקחת את זה קשה, אז אני מצטער, לא התכוונתי."
והוא יצא מהמשרד עם חיוך קטן בשולי פיו: לא ממש ברור, נבוך או
משועשע.
כמובן שלא האמנתי לאף מילה שלו, פשוט חיכיתי שאיכשהו הכל
ייגמר: נגיד שהוא ימות, ואז לא אצטרך להיתקל בו יותר
במסדרונות. או (התסריט הסביר יותר) שהחוויה תשכח ותשקע במצולות
הזמן כמו ששקעו כל סיפורי העבר הגדולים (למשל, הערב המשפיל
בכיתה א' כשעשיתי במכנסיים - אז הייתי בטוח שכאב ההשפלה לא
יעבור לעולם).
ואז, כעבור שבוע, היא התקשרה.
"הי, מיכאל."
"שלום."
"אתה אולי מופתע מכך שאני מתקשרת."
"האמת שכן. אני די מופתע שאת מתקשרת."
"תראה, אני רוצה לדבר אתך, למרות שערן כבר דיבר אתך השבוע. אבל
נראה לי שלא ממש האמנת לו, או ככה לפחות הוא אומר?"
"אני כבר לא יודע במה את רוצה שאני אאמין. באיזה מן הסיפורים
השונים?"
"מה שהוא אמר: אני והוא לא יוצאים... אנחנו סתם ידידים. וחוץ
מזה, בטח שלא שכבתי אתו באוטו שלו. אני לא מבינה איך בכלל
יכולת להאמין לזה. ככה אתה מכיר אותי?"
"במה את רוצה שאני אאמין. מאיפה אני יודע, אולי גם עכשיו את
משקרת."
"אני לא אוכל להוכיח לך שאני לא משקרת, ולכן אני גם לא אנסה."
פתאום הבנתי: הקול שלה כבר לא עושה לי כלום. האהבה האבודה
נקטעה ללא התרעה באמצע המשפט.
"אז התקשרת כדי להגיד שאת מצטערת?"
"אני לא ממש יודעת על מה אני צריכה להצטער. רק רצינו להתבדח,
לא ידעתי שתיקח את זה כל-כך קשה."
"אז מדוע התקשרת?"
"כדי להסביר. אבל אני רואה שאתה עדיין לא מאמין לי."
"נכון, אני עדיין לא מאמין לך. אבל מה אכפת לך? מה זה משנה אם
אני מאמין או לא?"
"לא יודעת, כלום. סתם רציתי שתדע."
וכך זה נגמר. אמרנו שלום אחד לשניה, אמרנו שנדבר.
מאז לא דיברנו.