נמאס לי.
נמאס לי כל הזמן ליפול ולחשוב שמישהו יתן לי יד וירים אותי.
אף פעם לא מרימים אותי,לפחות לא מרצון.
אף פעם לא היה מישהו אחד שבאמת דאג לי ורצה להרים אותי.
תמיד אני נופלת, פשוט שוכבת על הרצפה בלי יכולת לקום.
מושפלת, עם ידיים פרושות לצידי הגוף בחוסר אונים.

גם היום נפלתי, והוא ראה אותי. הוא ראה אותי נופלת ולא עשה
כלום.
אפילו לא הזיז לו. לא הזיז לו שאני על הריצפה.
שבקושי לבכות לא יכולתי מרוב כאב.
אני כל כך שונאת אותו על זה.
על זה שהוא לא כאן.
על זה שהוא לא הרים אותי,
לא חשב אפילו.

והוא הבטיח, הוא הבטיח שהוא תמיד יהיה שם, בכל מצב.

אני עדיין על הריצפה.
מישהו יכול לתת לי יד?

בעצם,אני לא בטוחה שאני רוצה לקום.
כבר אין לי את הכוח הנפשי והפיזי לקום.
לקום ולהתחיל את כל המעגל הלא נגמר הזה מהתחלה.
לקום וליפול, לקום וליפול, וליפול וליפול וליפול, כמו תמיד.

הלוואי שידעתי מה אני רוצה לעשות.

במחשבה שנייה אני יודעת, אני רוצה להרביץ לו.
להרביץ לו כל כך חזק שירגיש איך זה.
איך זה ליפול.
אני רוצה להכאיב לו.
אני רוצה שגם הוא ירגיש את הדקירות המעצבנות בלב.
אני רוצה שיפסיק להיות כל כך מאושר,
למרות שאני גם רוצה ההפך,
אני רוצה שיהיה מאושר.
אני רוצה שיפסיק להיות רע אליי.
אני רוצה לשאול למה.
למה הכל השתנה פתאום?
למה לא אכפת לו ממני יותר?
למה הוא לא מושיט את היד?
למה הוא לא מרים אותי?

למה?