הרבה פעמים כתבתי/אמרתי שאני מזוכיסטית, אבל זה היה בקטנה.זה
היה באמת, אבל לא בקטע של לחתוך את עצמי או משהו דומה.
לפני כמה ימים, בעצם שבועות, באמת הפכתי את עצמי למזוכיסטית,
ויותר מזה! יצאתי אפילו סדיסטית.
עשיתי טעות נוראית שגרמה לי להרוס את הדבר הטוב היחידי שקרה לי
בחיים, הדבר היחידי שגרם לי לקום בבוקר, שנתן לי תקווה ושמחת
חיים, שהעניק לי אהבה כמו שאני הענקתי לו.
לפני כמה שבועות בגדתי באמונו של חבר שלי, מה שגרם להדרדרות של
מערכת היחסים הכי מושלמת ואוהבת בחיים שלי, ונגמר בפרידה כואבת
שלא אשכח ולא אתגבר עליה בחיים.
בגלל שהייתי כל כך חסרת בטחון ומטומטמת אין לי עכשיו כלום!
כ-ל-ו-ם-!
אני שוכבת במיטה משעה שלוש וחמישים אחה"צ בערך, לאחר שהודעת לי
שהחלטת סופית שאתה לא יכול יותר, שזה כבד עליך מידי, והכי
נורא, שאתה עדיין אוהב אותי כמו מקודם, אבל לא יעזור כמה נאהב
אחד את השני, אתה כבר לא תרצה אותי חזרה.
אני שונאת את עצמי כל כך! אני לא מצליחה למצוא סיבה לצאת
מהמיטה, חוץ מלכתוב את זה כמובן. שום דבר בחיים שלי לא משתווה
לאהבה שלי אליך ואני זו שהרסה הכל.
שום דבר כבר לא נראה חשוב, לא הצבא, לא העבודה, לא ההשלמה, בטח
ובטח שלא המשפחה ה"מושלמת" שלי.
רע לי, רע לי מאוד ואין לי מישהו להאשים חוץ מאת עצמי! אני כל
כך כועסת על עצמי ואני מרגישה שאין סיכוי שאני אתגבר ואמשיך
הלאה. לא רוצה להמשיך, לא רוצה להיות "חופשיה" או מה שזה לא
יהיה, אני רק רוצה להיות איתך.
אתה אומר לי "לא רציתי שככה זה יגמר...", אני אומרת "לא רציתי
שזה יגמר." ואני לא מפסיקה לבכות.
אני יודעת שעכשיו כל פעם שאראה אותך יכאב לי אבל אני לא יכולה
לאנוס אותך לחזור אליי, ובטח לא להאשים אותך. אומרים לי לתת לך
זמן, הוא יתגבר על הכאב ותחזרו, אבל מי אם לא אני יודעת שהזמן
לא מרפא את הכאב... שלך.
אני לא יודעת איך להמשיך עכשיו בחיי, אני מרגישה שכבר אין לי
מטרה.
אני כותבת את זה על אותו בלוק שהתחלתי לכתוב בו את הרומן שלי,
רומן שאתה נתת לי השראה לכתוב, אתת נתת השראה לדמויות. עכשיו
אני כבר לא מסוגלת להמשיך לכתוב אותו... אז הוא שוכב, גרוס
בפח, כמו החיים שלי.
אין תירוץ למה שעשיתי אבל גם אין תרופה לאהבה.
הורדתי את התמונות מהקיר כי כואב לי לראות אבל הן נשארות מתחת
לכרית שלי כדי שאם אני אתגעגע הן יהיו בהישג יד, מה שאומר שאני
כל הזמן מתעסקת איתן, במיוחד עם זו משנטיפי.
להגיד לך "ביי" בפעם הזאת היה אחד הדברים הכי קשים בחיים שלי,
זה דבר נוראי להגיד אבל זה היה קרוב מאוד ל"ביי" שנאלצתי לומר
לאחי.
אני לא יודעת איך אני אתמודד עם הפגישה איתך ביום שני בידיעה
שאתה כבר לא רוצה בי, אבל אני חייבת לראות את הבן אדם שכל כך
הרבה שינה אותי בכל כך מעט זמן עוד פעם אחת. אני חייבת לראות
את הבן אדם שכל כך הרבה אהבתי והחזיר לי אותה אהבה, בן אדם
שהיה איתי בקשר ללא כוונות נסתרות כמו השאר.
וכמו שאמרת:
I know some day you'll have a beautiful life, I know you'll
be a star, in somebody elses' sky...'
ואני חייבת להוסיף:
But why can't it be mine?
אני חס וחלילה לא מנסה לגרום לך להרגיש רע, אני פשוט לא יודעת
איך להביע את ההרגשה הנוראית שאני מרגישה מאז שקרה המקרה.
אני אוהבת אותך ותמיד אוהב!!!