היא שיכורה, כל-כך שיכורה.
למה היא באה דווקא אליי כל הזמן?
מה אני אעשה איתה עכשיו? אני לא יכול יותר! נימאס לי לראות
אותה ככה...
"דני, אני חושבת שאני הולכת להקיא..."
אוי רק לא על השטיח שוב, "חכי, בואי לשירותים".
למה היא עושה את זה לעצמה ?  הוא יהרוג אותה בסוף! וגם
אותי...
"את בסדר?"    
"כן, יותר טוב".
"אפה הוא עכשיו?"
"אני ממש לא יודעת וגם לא אכפת לי! נמאס לי מהמניאק הזה.
נמאס לי לחטוף ממנו מכות כל יומיים בגלל שהבוס שלו צעק עליו או
כי נגמר הנייר טואלט. אני לא יכולה לחיות איתו יותר!  
דני, אתה חייב לעזור לי ! בבקשה!"
זה נשמע כל-כך מוכר,כל פעם מחדש בדיוק אותו דבר.
אני כבר בטוח שזהו,זה הגיע ! היא באמת עוזבת אותו.
ואני אעזור לה! אני כבר שם על עצמי את הגלימה האדומה.
הבלתי נראת של סופר-מן ומתכנן בדיוק איך אציל אותה ממנו
ומעצמה...
וממש כמה דקות לפני שאני מכין עצמי לטיסה וממריא איתה אל תוך
השמיים הכחולים
הוא פתאום מגיע, דופק בדלת בעדינות מוגזמת.
בדקות הראשונות היא משחקת אותה קשה להשגה אבל הוא ממש מנוסה  
מסתכל עליה במבט אומלל, מבקש סליחה, מתקרב לאט מלטף את שערה,
את צוורה, מנשק אותה על המצח, מנגב לה את הדמעות  והיא - נמסה,
מתרפקת אל תוך כתפו החסונה בהתייפחות וטוענת בלחישה שהיא תסלח
לו רק אם הוא יבטיח שזה לא יקרה שוב ושהוא ילך לטיפול.
הוא כמובן מבטיח הכל... (כולל יציאה מכל השטחים הכבושים וחצי
מירושלים) טופח לי על השכם, ובהתנשאות הכל-כך אופיינית לו מביע
את תודתו העמוקה על שעזרתי לה להירגע, כי הוא ממש לא התכוון
להרע לה, הוא פשוט איבד את העשתונות, ואני הרי יודע כמה נשים
יכולות לעצבן לפעמים...
לאחר שבועיים של אהבה קולחת הכל מתחיל מחדש, את עיניה שוב
מאירים פנסים סגולים, ושוב נשבר לי עוד חלק בלב.

לפעמים בא לי פשוט לעבור דירה לעיר אחרת, אולי לארץ אחרת  בלי
לתת לה את הכתובת. שתסתדר!
אבל... על מי אני עובד? אני אוהב אותה מידיי...

למה היא התחתנה איתו ולא איתי?  
כן, כן, אני יודע, אני החבר הכי טוב שלה, ממש כמו אח, הידידות
שלנו יותר מידי חשובה מכדי להרוס אותה ברומנטיקה...
אבל מה עדיף? לחיות בבית עם גבר, שאומנם מרשים ביופיו אבל
מתייחס אליה כמו עוד מכשיר כושר או עם בחור קצת חננה כמוני
שאוהב אותה יותר מהחיים עצמם?

הייתי צריך להיולד מניאק...