New Stage - Go To Main Page

יובל קופר
/
עננים

הכדור עדיין נח לו בשלווה בקצה המוט, דקה לפני, למרות שלכל
האנשים הקטנים שלמטה היה נדמה כי הוא מתוח בקפיץ חזק חזק, ספק
מוכן ספק מפחד להתחיל בנפילה החופשית שמלהיבה את כיכר טיימס כל
שנה מחדש. השנה הצבע השולט היה ללא ספק אדום. הרבה אדום
באוויר, גם קצת כחול. הכדור הביט בכל הנק' הקטנות שרעשו תחתיו,
קיווה שהשנה תהיה באמת שנה טובה לכולם, והחל ליפול.

הפיצוץ היה אדיר, מרעיד אפילו את המטוסים המתקרבים לנחיתה בנמל
התעופה. מצלמות הטלוויזיה קלטו שוב פעם, בשידור חי, תמונות
זוועה, הרס ומוות. אלפי חיים נלקחו שוב, ברגע. הקלות הבלתי
נסבלת של הרוע, הראתה שוב לעולם את כוחה.




מטה החירום התכנס. אף אחד מהם לא היה צריך לעבור כברת דרך
גדולה כדי להגיע. לבושי לבן, כולם התיישבו מסביב לשולחן החום
הגדול, ושקט שרר באולם הענק. אלוהים פתח, מסביר לכולם כיצד אין
צורך להסביר לאף אחד מה קרה, ואיך כולם שותפים לאשמה.
הוא פירט בתיאורים ציוריים עד מאוד עד כמה הטעות היתה פטאלית,
וטען כי השאלה שחייבת להישאל היא כיצד הם לא הבחינו בעוד מועד
בכך. סקירות ראשוניות מאוד ניתנו לאלוהים. המלאך גבריאל, בין
השאר יועץ אלוהים לענייני ביטחון, מסר את הפרטים הידועים על
התכנון וההוצאה לפועל. היו הרבה פערים, ואותם היה צריך לחקור.
המלאך שאלתיאל, הממונה על מנגנוני הביקורת של גן העדן, הקריא
רשימת כשלים קצרה, כשלים שהביאו לטעות המצערת הזו. כולם ידעו
שהרשימה הזאת עומדת להתארך עד מאוד בהמשך. גן העדן לא היה מקום
מושלם. מיד לאחר מכן סיים אלוהים את הדיון הקצר, קרא למטבחון
להיכנס לשיחת חלוקת משימות, והכריז כי מטה החירום יחזור ויתכנס
לישיבה קצרה שעתיים לאחר מכן, ואחריו ייערך כינוס של הועידה
הקדושה, כלומר הצגת הפרטים בפני פורום רחב יותר ממטה החירום.




אין צדק. אין מוסר. אין רחמים. אין אהבה.
אין חיים, אין חיים מזדיינים בעולם המטורף הזה.
אין סיכוי, אין עתיד, אין תקווה, אין לאן ללכת. השאיפה הגדולה
ביותר היא להישאר בחיים.
כיכר טיימס היתה מלאה בשברים. שברי זכוכית, שברי בטון, שברי
גוף ושברי נפש.
מצלמות הטלוויזיה ריחפו במסוקים מעל מנהטן, משדרות לכל העולם
את התוצאה של מה שנראה כמו האפוקליפסה המוחלטת, תוצר-איכות
מידיו של השטן בכבודו ובעצמו.
היא התקפלה בכורסה, דמעות ירדו מעיניה, מלכלכות בזקות את עור
פניה הרך. כמה עוד אפשר, מה עוד יקרה, מה הטעם בכל זה... ומשום
מה, תחושת כשלון אישי ליוותה אותה כל מהלך הצפייה במשדר
המיוחד, העתיד להימשך על פני כמה ימים.




מיכאל ישב בצד הדרך, בוהה בעננים הרכים, וחשב עליה. כמה רחוקה
היא ממנו עכשיו, אפילו לא יודעת על קיומו. בסתר ליבו הוא קיווה
שהיא מרגישה אותו בתוכה. היא לא היתה אהובתו, אבל הוא אהב אותה
מאוד. את מחשבותיו קטעה דניאל, שהתיישבה לידו על הענן ושלחה לו
מבט אוהב אך נוגה. היא לא דיברה. היא ידעה כמה כבד לבו של
מיכאל ברגעים אלו. אחרי מס' שניות של שקט והתבוננות משותפת
בעננים הפרוסים תחתיהם, הוא החל לדבר.
- "היא בוכה."
דניאל לא ענתה לו. מבטה הנוגה השתלט עליה ועתה היא נעצבה. היא
שלחה יד לעבר כתפו של מיכאל וליטפה אותה.
- "אולי באמת הייתי שאפתן מדי. יכול להיות שהרוע האנושי חזק
יותר מכוחות הקודש ?" קולו היה שקט ומיואש. "אני לא מתאים
להיות מלאך".
- "מיכאל, תפסיק..."
- "אני מתכוון, בדרגה", הוא קטע אותה. "הייתי צריך להישאר זוטר
וקטן כמו שהייתי. אני לא מסוגל להתמודד עם הקשיים."
ידה של דניאל עזבה את כתפו, והיא הכריחה אותו להסתכל ישירות אל
עיניה.
- "אתה עשית יותר דברים מכל אחד אחר ברמתך. אתה הסיבה לכל הטוב
שנשאר בעולם, גם אם לא נשאר הרבה. לולא אתה, כבר מזמן היה פה
כאוס !"
- "אני לא יכול, דניאל... אני יודע מה הפתרון, אני יודע מה
צריך להיעשות, אבל המחשבה על כך שזה לעולם לא ייקרה, שוברת
אותי לרסיסים..."
- "אסור לך להפסיק עכשיו! אתה חייב להילחם, עכשיו יותר מתמיד!
העולם צריך אותך עכשיו..."
הוא הסיט מבטו מעיניה היפות, ושוב הביט למטה. היא ידעה על מה
הוא מסתכל, והסתכלה יחד איתו.
- "היא סובלת, ממש מתענה... ואפילו לא יודעת למה", הוא אמר.
- "עדיין יש תקווה, עוד לא מאוחר מדי. היא יכולה ..."
- "דניאל, את יודעת טוב מאוד שזה בלתי אפשרי ", הוא קטע אותה
שוב. "כמעט כל חברי הועדה הקדושה מנסים למנוע את זה. אלוהים
בעצמו מתנגד! אפילו שאלתיאל, המלאך הכי קרוב אלי, לא יכול
לעזור לי. זה אבוד, זה אף פעם לא יקרה", הוא אמר, משך באפו,
ואז הוסיף: "אני פוחד שהסוף קרוב."
היא הביטה עליו בעצב, וחיבקה אותו.
- "האמונה הביאה אותך לפה", היא אמרה. "עכשיו זה הזמן להתחיל
להאמין מחדש..." היא נשקה לדמעה הקטנה שהחלה לזלוג מעינו
השקופה.

הם קמו, והחלו ללכת לכיוון המקדש.




היא נרדמה מול הטלוויזיה, ראשה שעון על כתפה. גם כשהיא ישנה,
עיניה עצומות, פניה היו יפות ועדינות.
על מסך הטלוויזיה ריצדו תמונות מן הגיהינום, שוב ושוב, כמו
נועדו להפנט את הצופים ולהחדיר למוחם מסר של ייאוש חסר תקנה...
גם במוחה ריצדו תמונות, אבל הן היו תמונות בעלות משמעות הפוכה
לחלוטין.
דמויות לא מוכרות, מקומות כחולים ומוזרים, דברים שעין אדם חי
מעולם לא ראתה, וככה"נ לא היו קיימים בשום מקום - כל אלו ריצדו
בחלומה במהירות עצומה. תמונה אחת מוכרת, הופיעה מדי פעם: תמונה
של נקודה אדומה זוהרת, המביעה רגש מדוייק ומוכר. מאוד מוכר...
רגש שסימל את כל מטרתה על פני האדמה הזולה.




גבריאל אף פעם לא אהב את מיכאל יותר מדי.  הוא לא הצליח להתחבר
אל מוחו של הגוץ הקטן והחמוד, שייחל לשינוי גן-העדן. גבריאל
אהב את המקום, ולא רצה שישתנה, למרות החסרונות הרבים שבו. אולי
אף בגלל אותם חסרונות... לאחר הצבעת אי-האמון באלוהים הקודם,
ועלייתו לשלטון של זה הנוכחי, אהבתו של גבריאל לחסרונות
ולשעשועים קירבה אותו לצמרת גן-העדן במהירות. אלוהים בטח בו,
והוא תמרן את דרכו בחוכמה והצלחה רבים. "מלאך עם קפריזות", כך
קראו לו...
ולמרות כל זאת, לאחר המאורע האכזרי בעולם התחתון חש גבריאל
חמלה מעטה כלפי אותו קשיש טוב-לב, כנראה בגלל העתיד לקרות לו.
בדרכו למקדש, כשעבר על פני מלאכית-המשנה סגולת השיער ואהובה,
תיקים רבים בידיו וארשת פנים רצינית עד מאוד באמתחתו, הוא
עצר.
לאחר טפיחה קלה על כתפו של מיכאל ושתיקה רועמת, הוא גילה כי
אינו מצליח להוציא מפיו מילה, הוריד את ידו, השפיל מבטו,
והמשיך לכיוון המקדש.




היא התעוררה. הטלוויזיה החזירה אותה למציאות, בועטת בתמונה
המאושרת שנשארה איתה מהחלום. היא הרגישה רע, רע מאוד. חיטוט
קצר בקופסת סיגריות ריקה, חיפוש אחרי קופסה אחרת, להבה של מצת
ומרפסת חשוכה. היא ישבה שם, מביטה לעבר הכוכבים, שואפת את הרעל
לגופה. היא עישנה רק כאשר היתה לבד. לא רצתה לשתף אחרים בפעולת
ההרס-העצמי הזאת. תמיד התחשבה באחרים, וויתרה על עצמה. אולי
בשל כך תחושת האובדן הגדולה? לא היה לה מושג. היא רק ידעה שכל
עוד מלווה אותה התחושה הזאת, היא לא מיצתה את עצמה בעולם.




מיכאל ודניאל זעו באי נוחות למשמע הוויכוחים והצעקות שהחרישו
את האולם. רק כאשר שאלתיאל החל להלום בפטיש הקדוש חזק ככל
שיכל, נרגעו הרוחות - כלפי חוץ בלבד כמובן. כמה דקות קודם לכן,
הציג שאלתיאל לועידה הקדושה את מסקנות הביניים מכינוס מטה
החירום. המסקנות כללו רשימה מעודכנת יותר של כשלים. גם כאשר
דובר בכשלים, הם היו מאוד קדושים. שחיתויות קדושות, מעשי שוחד
קדושים, מעשי טבח קדושים... מיכאל כבר מזמן מאס במחשבה שיש עוד
משהו קדוש במקום הזה...
הוויכוח הגדול ביותר היה אודות טענת שאלתיאל, כי הועידה הקדושה
כשלה בכך שלא אפשרה הפעלה טובה של פרוייקט S-821, ולמען האמת -
אי נוחותו של מיכאל נגרמה יותר בשל העלאת נושא הפרוייקט לדיון
חוזר, מאשר הרעש... דניאל הרגישה עד כמה הוא מתוח ודרוך.
הטענות היו רבות ומגוונות, אך סבבו סביב שאלה אחת עיקרית: האם
פרוייקט S-821 הוכיח את יעילותו - או שמא הוא בזבוז יקר של
משאבים קדושים. חצי מחברי הועידה נטו לכיוון אחד, השאר לכיוון
השני. דניאל כבר הכירה טוב את עמדתו של מיכאל. הרבה זמן
ואנרגיה הוא השקיע בייזום, פיתוח ויישום הפרוייקט. היא עמדה
לצידו לאורך כל הזמן הארוך הזה, חיזקה את ידיו, חיבקה אותו
בעיתות משבר, וליטפה את ראשו בעת שבכה בלילות. בעת אותו
וויכוח, כאשר הושיטה ידה מתחת לשולחן החום הגדול לעבר ידו,
ואחזה בה חזק, ידעה דניאל כי אהובה צודק, ועל כך חלחלה בה
באותה השנייה צמרמורת של הזדהות. מיכאל תמיד התעקש שהפרוייקט
מניב תוצאות, תוצאות מדהימות אפילו... אך שהוא לא יועיל במאום
ללא הרחבתו. תמיד הוא היה כל-כך רומנטי, מאמין ודבק באהבה. היא
הודתה (אבל לא לאלוהים) שיש לה אותו, ובמידה מסויימת חשבה כי
כל העולם צריך להודות על כך שמיכאל הגיע לאן שהגיע לאחר שהוא
מת...




ברק חד ורעם זועם בישרו על התקרבותה של סופה. היא שאבה שאיפה
אחרונה מהסיגריה. תחושת הכשלון שמקודם הרגישה, גרמה לה להחליט
כי אסור לוותר. יש הרבה דברים לעשות, והיא חייבת לאסוף את שברי
ליבה המפוזרים על הרצפה, לשוב לקפץ ברחובות, ולחלק אותם לאנשים
הראויים. להתאהב, ולהפיץ אהבה... זה מה שתעשה, היא גמרה אומר
בליבה והציתה עוד סיגריה.




"שקט !!!" , זעק אלוהים.

- "שמעתי את ההדים הרבים שהוצאתם מהבל פיכם. עכשיו נקבל החלטה.
אתם מכירים את עמדתי...", החל אלוהים לאמר, ובראשו של מיכאל
הכל נדם. כל מה שאלוהים היה צריך זה תירוץ, שעכשיו הוא
קיבל...
עשרות המלאכים, בכל הדרגות, הפנו את ראשם לעבר מיכאל. כולם
ידעו. כולם הבינו. גם מיכאל, שנאבק בדמעותיו המייחלות לזרום.
גם דניאל, שזעקה חרישית והידקה את אחיזתה בידו של אהובה. גם
שאלתיאל, שהחזיק את ראשו בייאוש. גם שאר הפרצופים, שחייכו
בליבם. וגם גבריאל, שחווה בלבו את ההתלבטות הקשה ביותר בחייו
ובמותו.
- "... לפיה עד כמה שפרוייקט זה היה רעיון מקורי ומשעשע ..."
אלוהים החל להחדיר מבט במיכאל.
- "... הוא הוכיח עצמו ככישלון חרוץ. "

שקט שרר בכל האולם.

- "החלטתי היא, ולפיכך גם החלטת הועידה הקדושה, שפרוייקט זה
יבוטל לאלתר. ההחלטה תמומש בדקות הקרובות, ע"י מלאכי ההוצאה
לפועל, אשר יחזירו את כל אותם משאבים אבודים אל גן העדן הקדוש,
שם יימצא להם ... "

מיכאל לא טרח להקשיב להמשך דבריו של אלוהים. הוא פרץ את דלתות
האולם, רץ במורד העננים מהר ככל שיכל. דניאל דלקה אחריו, יודעת
בדיוק לאן פניו מועדות...




כלום לא היה קיים בשבילה באותו הרגע, מלבד הרגשת החנק הלא
ברורה. היא רצה לחדר האמבטיה, נחבטת בקירות, רגליה מכשילות
אותה, נופלת וקמה ושוב נופלת. עד שהצליחה להגיע בזחילות
אחרונות אל הדלת, הכאב היה חזק כל-כך עד שלא חשבה שתצליח להגיע
למראה. בזעקות שבר אימתניות היא הקימה עצמה על השיש והסתכלה.
לא היה לה ספק באשר למה שראתה.

וברגע אחד היא צנחה לרצפה, בוכה, מבינה את הכל. בלית ברירה היא
שכבה מקופלת על הרצפה, מחכה שהכנפיים יסיימו לצמוח מתוך כתפיה,
והסיוט ייגמר.




במרחק מטרים ספורים מהמערבולת, צפתה דניאל באהובה השבור המקבל
לזרועותיו את פרי יצירתו - יפהפייה עם כנפיים טריות - נטולת
חיים. ברכיה של דניאל כשלו, ראשה נטמן בעננים הכסופים-זהובים,
והיא בכתה.




גשם זך וטהור החל לרדת, מנקה את אוויר כיכר טיימס מענן האבק
הענקי שיצר הפיצוץ.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/10/03 7:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל קופר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה