New Stage - Go To Main Page

רפי יחזקאל
/
דודה רוזה

שמי הטורקיז היו נקיים מענן. בתחנה המרכזית הישנה אנשים הלכו
ברחובות אוחזי סלים, ממשמשים בגדים זולים, מנסים לאחוז בחול
לפני בוא החג. בקומה השניה בבית-המלאכה הישן, ישבתי ליד שולחן
מלוכלך והלחמתי עם אבא פרחי-כסף. פעמון השער צלצל. "תראה מי
בא, אולי עוד קליינט". הצצתי בחלון.
"שלום, דודה רוזה!", קראתי. אבא קם ואמר: "הלך היום, תגיד שאני
עסוק", וסגר את המלחם.
ירדתי לפתוח לה, ונתקלתי בארגז סחורה מאובק. דודה רוזה חיכתה
ליד השער בכובע קש סגול עז, שמלה פרחונית תכולה ותיק בד שחור
רקום כוכבים. אותם קמטים ועיניים כמו של אמא. פתחתי.
"חיימקה, שלום", נישקה אותי ברוך, "אני צריכה פיפי אקספרס".
"תיכנסי מהר".
"שלום אלכס, מה שלומך?" שאלה את אבא היורד במדרגות במהירות
כשאחזתי בזרועה.
"ברוך השם, מה שלומך", דיקלם אבא בלי סימן שאלה.
"גם ברוך השם, אבל אני צריכה פיפי, תסלח לי".
"אין בעיה, תעשי פיפי כמה שאת רוצה", אבא צחק וקרץ אלי.
עלינו למעלה והיא נכנסה לשירותים במהירות.
העמדתי מים, חתכתי לחם, ירקות, נקניק וגבינה, סילקתי את
פרחי-הכסף מהשולחן, ניערתי והפכתי את המפה. דודה רוזה יצאה
מהשירותים.
"מה תשתי?" שמחתי לראות אותה שוב.
"תה עם שלוש סוכר, יש לכם נענע?"
"אין. יש אוכל", רמזתי לה על השולחן בסנטרי.
"תודה רבה". הדודה הושיבה  את גופה הזעיר ליד השולחן ואמרה:
"בתיאבון".
"מצויין, מצויין", אמרה בפה מלא כשפרורים נושרים על שמלתה
התכולה.
"מה שלומך, חיימקה?" הביטה בי בעיני השקד של אמי.
"מצויין", הדלקתי סיגריה וישבתי על שולחן עם סחורה. "איך
בהוסטל?"
"באביב תמיד טוב ויש לי רופא מצויין". היא נהייתה שאננה פתאום,
הכינה כריך, עטפה אותו בשקית ניילון והכניסה לתיקה, הוציאה
ממנו חבילה קטנה עטופה בנייר עיתון ופתחה אותה. בתוך מטפחת
צהבהבת נחה קערית קרמיקה קטנה ומעוקמת קצת בצבע כחול ופרחים
אדומים מצויירים על קרקעיתה המבריקה.
"זה לאמא לחג, תגיד לה, טוב? איך רוזה?" מחאה כף ונתז רוק קטן
ניתז מפיה.
"מותק", קמתי ונישקתי אותה והיא אחזה בידי ביד רוטטת. עיניה
נצצו ושתתה את התה לאט.
"אולי יש לכם כדור הרגעה פה? עברתי לי וחשבתי... "
"זה בסדר, יש לי 'קסאנקס' ".
"זה טוב? אני לא מכירה אותו".
"זה כדור נחמד מאד, את תתחילי לשיר", שלפתי מהמגירה שלי סרט עם
שני כדורים והושטתי לה. היא בחנה את הסרט מלפנים ומאחור ולבסוף
לקחה אחד עם התה.
"תן לי גפרור בבקשה".
נתתי לה קופסה, והיא הוציאה אחד, שלפה את שיניה התותבות ושקעה
בניקוי מדוקדק. אחר כך הרכיבה אותן חזרה בקול נקישה ושקשוק,
כשהיא מלקקת את שפתיה כמו חתול שגמר את כל השמנת.
"ואיך הכובע החדש שלי?" שאלה בביישנות,הורידה אותו והביטה בו.
"זורח כמו אוטו-משטרה", נפלטה לי עקיצה. היא דווקא צחקה וחבשה
אותו בגנדרנות. מחנות הקסטות למטה נשמע שיר "הנה אנשים
מגולגלים בתוך נייר עיתון" והיא הרימה את ראשה והקשיבה בריכוז.
"אתה צריך את הכדורים?" הרימה את הסרט בשאלה.
"קחי, זה רק אחד, לכל כדור יש כתובת".
"תודה, תודה, זה באמת כדור טוב, אני אדבר עם הרופא שלי",
והרימה את תיקה.
"בוא תלווה אותי החוצה, טוב?"
שילבתי את זרועי בזרועה, דודה רוזה ירדה במדרגות השבורות
בזהירות, מלטפת באצבעותיה הרכות את הקיר המקולף וכובעה הסגול
רועד עם כל  מדרגה שירדה בה. ליד השער הפתוח עמדנו. היא ביקשה
נשיקה. נתתי לה שתיים, ואז היא חיבקה אותי כמו ציפור ונעלמה
לתוך הרחוב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/3/04 9:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רפי יחזקאל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה