מוזיאון האדם היה חשוך כהרגלו וריק במידה רבה. אם היה ממוקם
בעיר יותר תיירותית כמו ניו-יורק או ניו-אורלינס, היה לו מקום
של כבוד ברשימות "חובה לראות" של תיירים. הוא זכה להתמקם בעיר
שחשיבותה נעלמה עם השנים ואין לו את כמות המבקרים הראויה. את
אהבת לבוא לכאן עוד מימי בית ספר ולהסתובב בין ארונות זכוכית
המציגים מוטציות מסוגים שונים. בסופו של דבר תמיד היית מוצאת
את עצמך באותו מקום בו את עומדת עכשיו. מביטה בכבד המשותף של
התאומים הסיאמים. איזה נפלא, היית חושבת לעצמך, שתמיד יהיה לך
מישהו שידאג לך, יישא את כאבך, יחלוק את חייו עימך. כל שאר
האומללים שמצאו את עצמם בפורמלין במרתף הזה חיו חיים בודדים
וחסרי תקווה. כמו כל המין האנושי. כל החיים מחפשים את החצי
השני, את הנפש התאומה, את האדם שישלים את החלל הריקני. והנה
נתן האל מתנה נדירה ליחידי סגולה - הוא חיבר אנשים ביחד כדי
שאף פעם לא יהיו לבד. תמיד יהיה מישהו שישמור עליהם. בחייהם
ובמותם לא נפרדו.
יצאת החוצה לסתיו שגרתי. הדלקת סיגריה והתבוננת במכוניות
החולפות. כשהיא הסתיימה עצרת מונית ונסעת לדירה שלך. השוער
חייך אלייך. חייכת בחזרה. השרירים לא רגילים לתנועה הזאת אבל
היא עדיין פועלת בצורה לא רצונית כשמישהו מחייך. יד אחת החלקת
לתוך כיס המעיל כדי לוודא את קיומו של הגז המדמיע-לכאורה, בזמן
שפתחת את מנעולי הדלת. הדירה הקטנה אבל אלגנטית שלך נשארה כמו
שעזבת אותה בבוקר. אור מהבהב מכיוון הטלפון הראה שיש הודעה.
"שלום נסיכה. תתקשרי כשאת מגיעה". אחיך. החזרת טלפון למרות
שידעת על מה תהיה השיחה. נימוסין לקרובי משפחה מדרגה ראשונה.
"היי זאת דלית". "שלום דלית" ענתה אשתו. הצורה בה ביטאה את השם
שלך, כבדה ונוטפת מבטא דרומי מדוכא, כבר הכניסה אותך למצב רוח
חסר חשק. "אנחנו יוצאים הערב לפגוש כמה חברים מהעבודה וחשבנו
שתרצי להצטרף". הם השתכללו, חשבת. בהתחלה הם ניסו להוציא אותך
מהדירה בשביל להכיר חברים שלהם. אחרי שגילו שאת מסרבת, ניסו
לגוון ועברו לאירועים אינטימיים יותר שבהם תפקדת כגלגל חמישי
לגילויי האהבה המופרזים שלהם. עכשיו, בהעדר ברירה אחרת, הם
מנסים להוציא אותך למפגש עם חברים מהעבודה המשותפת שלך ושל
אחיך. "יש לי התחייבות קודמת אבל תודה על ההזמנה" את עונה.
"דלית" היא אומרת בטון שמעביר הילוך מ'חברה טובה' ל'אימהי',
"את תמיד מסרבת לבוא אלא אם גוררים אותך בכוח ואני יודעת שזה
לא בגללנו. את לפחות יוצאת באמת עם אנשים ?". "כן. יוצא לי
לצאת עם אנשים". "לא נראה ככה. בעלי רואה אותך במפעל והוא פשוט
מודאג. את אוטומטית. את עושה את העבודה שלך. אבל כאילו אין לך
חיים". "יש לי חיים. אני פשוט לא בתקופת שיא. אולי עוד לא
התרגלתי". "את כבר חצי שנה כאן. אולי נכיר לך מישהו עוד פעם ?
יש הרבה בחורים טובים שהיו שמחים לצאת איתך". "אני אסתדר. אל
תדאגו לי. אני באמת יוצאת הערב".
ניסית לצאת עם אנשים שהם סידרו לך או כל מיני מכרים אחרים
ששידכו מקורבים. זה לא הגיע לשום מקום והיית חותכת, לעיתים
בנימוס, באמצע הפגישה הראשונה. זה לא שרצית להיות לבד. פשוט
חסכת לעצמך את הטירחה במערכות יחסים אבודות מראש. התיישבת ליד
המחשב. התחברת לאינטרנט. נכנסת לאחד מרשימה מוכנה מראש של
צ'טים. התחלת לעבור על השמות של האנשים. "מעונינת ?" פנה אלייך
משתמש בשם עבד
נרצע. "לא פנו אליך אז שב בשקט" כתבת לו והמשכת
לעבור על רשימת השמות. מצאת אחד מתאים. כנועפילי. איזור
מגורים מתאים. "תאר את עצמך" כתבת לו. התיאור נשמע מרשים. "תן
כתובת". הוא סיפק כתובת באזור שפוי של העיר. "אני באה עוד שעה
וחצי. תעמוד בפינה עד אז ואל תנעל את הדלת".
"לאיפה נוסעת אישה יפה כמוך באמצע הלילה" שאל נהג המונית.
"עיסקת סמים" זרקת. "את לא סוחרת סמים. את לא יכולה לעבוד
עלי". נהג המונית לא היה שנון. "אוקיי. אני נוסעת להזדיין כמו
מטורפת עם החבר שלי". "לא את לא. אין לך מבט של מישהי תפוסה
ומסופקת". לא שנון אבל בעל יכולת אבחנה מעניינת. "אז מה אני
נראית לך ?". "אני לא יודע. אני תמיד יודע מה אנשים רוצים. אבל
לך אין מטרה. אם היית אומרת לי בסוף הנסיעה להסיע אותך בחזרה
לאיפה שלקחתי אותך לא הייתי מופתע".
פתחת את הדלת אחרי שוידאת שהמסכה מונחת במקומה. לקחת אחת
שחורה, מהפשוטות שמסתירות בעיקר את העיניים ומבליטות את
הליפסטיק האדום. סלון שגרתי בדירה של רווק. בפינת החדר עמד גבר
שנראה כבן שלושים, כבר לבוש בתלבושת המינימלית המתאימה. הוא
נראה מופתע. "סגור את הפה שלך, רד על ארבע ושים את האזיקים
האלה" אמרת לאיטך. הוא התעשת. זרקת לכיוונו אזיקים. הוא היה
איטי מדי כשהוא שם את האזיקים על עצמו. כאילו הוא התחרט בשניה
שנכנסת. "אל תהיה מופתע. אני שמה אזיקים עליך בשביל שלא תקבל
רעיונות מוזרים". "אני לא מופתע בגלל זה, לא ציפיתי שתיראי..".
"תסגור את הפה שלך אפס. לא אישרתי לך לדבר. עכשיו על ארבע עם
הפנים לקיר. אני רוצה לבדוק את המקום". הוא היה ממושמע. לפחות
זה. שוטטת בדירה. עברת על מטבח חסר שימוש מלבד כמה בירות במקרר
וארוחות מוכנות. לקחת בירה אחת. חדר השינה היה מסודר כאילו הוא
ציפה לאורחת. "אידיוט אופטימי" מלמלת לעצמך. חדר האמבטיה פחות
הרשים, גם היגיינית, והוא כלל מקלחת ושירותים בלבד. "הדירה שלך
מקולקלת. אין בה אמבטיה" צעקת לו. "אתה יכול להסתובב". הוא
הסתובב. שלב 'להוציא את העיניים' הגיע. הורדת את המעיל הגדול
שכיסה את גופך. מתחתיו היה רק קומבינזון שחור שהבליט נתונים
טבעיים. ביריות בצבע תואם החזיקו גרביונים שירדו לאורך הרגליים
והדגישו את העור הלבן. העקבים הגבוהים השחורים, סמל סטטוס וכלי
חיוני, השלימו את ההופעה. העיניים שלו נפתחו. בשביל למצות את
הלוק הורדת את הגומיה של השיער ובתנופה שחררת אותו כדי שיגלוש
על כתפייך. גם אם היו לו בגדים פחות חושפניים הוא לא יכול היה
להסתיר את הפירמידה שצמחה לו בין הרגליים. "בוא" אמרת לו. הוא
התחיל ללכת על ארבע. בהתחלה הוא הסתבך ונפל בגלל האזיקים. אחר
כך התרגל והתקדם לעברך. "המקלחת שלך לא נקיה. אני רוצה שתסביר
לי למה". "לא חשבתי ש..". "אז אתה גם לא יודע לחשוב. נהדר.
יופי של סחורה אתה". "אני מצטער". "מצטער מה ?". "מצטער מלכתי"
הוא תיקן. "טוב למה אתה מחכה ?". הוא נראה קצת מופתע אבל הבין.
"ומה זה ?" הראית לו. "מכסה האסלה מורם ? אני הייתי במצב רוח
טוב אבל טינופת כמוך שלא מתחשב בי ככה ? זה חדש לי". "אני
מצטער מלכתי". "מצטער מצטער. תתחיל לעבוד". הוא נכנס לתוך
המקלחת. שחררת את השוט הקטן מתפס העור שלו לצד רגלך. פתאום הוא
בהה בך. "איך.. מלכתי..". הצלפת בו מכה אחת טובה. "איך אתה
חושב". הוא התחיל ללקק את רצפת המקלחת. די מגעיל, חשבת לעצמך
בין הצלפה להצלפה. אף פעם לא הבנת למה הם נהנים מזה. אחרי כמה
דקות נמאס לך. הנחת קצה אחד של נעל על אחוריו ודחפת אותו פנימה
לתוך המקלחת. "בזבוז של זמן. במילא לא תמצא מישהי שתרצה להתקלח
כאן". הורדת את מכסה האסלה והתיישבת עליו. "הנעליים שלי
התלכלכו". "מיד מלכתי" הוא אמר. בהית בו בזמן שהוא ערך הכרות
קולינרית עם העקב. "אתה אפס. אתה יודע ?". "כמובן מלכתי".
"תיכנס למקלחת. יש לך כמה שניות עם עצמך בזמן שאני מביאה את
הבירה. זה בטח לא יספיק לך. מה אתה אומר ?". "אני אשתדל
מלכתי". פתחת את ברז המים הקרים כדי שהדוש יטפטף מעליו בקצב
בינוני. הלכת לסלון. לקחת את הבירה והוצאת סיגריה מכיס המעיל.
חזרת למקלחת. הוא היה זריז, אבל לא מספיק זריז. "זה מספיק. לא
חשבתי שאתה מסוגל בכלל. תשים על עצמך משהו גם. זה בושה למין
הגברי מה שיש לך שם". "את צודקת מלכתי". "ומה זה הבירות האלה ?
נראה לי שאתה תמשיך להישאר במקלחת". התיישבת על האסלה. שמת רגל
על רגל. עישנת. הוא התבונן בך במבט מצפה. זרקת עליו את פחית
הבירה. "אל תסתכל עלי". הוא הפנה מבטו לקיר. הסיגריה כמעט
ונגמרה. "בוא" אמרת. כיבית את הסיגריה על הכתף שלו. "הייתי
מסמנת אותך כמו בקר אבל זה היה עלבון לבקר". בעיטה טובה עם
השפיץ של הנעל והוא היה מקופל. נעמדת מעליו. "אתה באמת מאכזב.
מה נעשה איתך ?"
אחרי עשר דקות מדממות הרגשת שהולך להיתפס לך שריר ביד. העמדת
אותו כמה זמן בפינה. עוד סיבוב של השפלה מילולית, בעיטה או
שתיים וקצת הצלפות בריאות ונתת לו הזדמנות שניה להוכיח את
עצמו. הוא הצליח. "יפה" אמרת לו. "אני רוצה אבל להצליף בך עוד
קצת". לא הרגשת כלום מלבד שריר שנתפס יותר ויותר אז זרקת אליו
את מפתח האזיקים. "תשטוף את הדם מהרצפה" אמרת לו. "ואל תטפטף
על השטיח. יש לך בטח מנקה וחבל לי עליה". "כן מלכתי". "וצא
מהקטע של ה-מלכתי. המשחק נגמר". ". "אני אראה אותך שוב ?".
"לא". "את לא יכולה לגמור את זה עכשיו". "למה לא ?". "אני
לא..". "אתה קיבלת את שלך. אני התפרקתי גם קצת". "אני אוהב
אותך". "קורה". "את לא מבינה. את לא צועקת. את לא צריכה לצעוק.
ואת כל כך יפה שאני פשוט חייב לשרת אותך וכל מכה שלך.. יש בה
כל כך הרבה תשוקה עצורה... ואני מוכן לעשות את זה כל החיים
שלי". כמעט וצחקת בשלב התשוקה העצורה אבל המשכת בקול מונוטוני
"הייתי מתעללת בך גם נפשית אבל אני מסתפקת בטווח הקצר". "אבל
להיות בלעדייך זה התעללות נפשית. אני אשתגע". "אין לך דרישות
כאן. אני החלטתי". לבשת את המעיל ויצאת.
"לאיפה נוסעת אישה יפה כמוך באמצע הלילה ?" שאל נהג המונית.
"יש לכם פתק קטן עם משפטים ספציפיים למצבים מסוימים ?". הוא
צחק. "הלכתי להתפרק קצת" אמרת. "את לא נראית כמו מישהי
שהתפרקה". "זה כי לא הצלחתי יותר מדי. סתם הייתי אוטומט".
"אולי את צריכה לנסות דברים אחרים ?". "אין דברים אחרים. זאת
תקופה כזאת שבה החיים לוקחים הפסקה. לא צריך להילחם בזה".
