" מממ... " הוא מלמל באי שביעות רצון בעוד הוא קם משנתו. הוא
לא ידע מה השעה, אבל הוא ידע שזה היה מוקדם מדי בשבילו."מה כל
כך דחוף ?" הוא שאל את עצמו בעוד הוא מתיישב במיטתו. הוא היה
לבוש רק במכנסיים קצרות כך שהתגלה גופו הצנום והחיוור. הוא היה
בן 25 ובריא, אבל הוא נראה חולני. הוא החל להתלבש בעוד הוא
נאבק להשאר עירני. מחוץ לחדרו נשמעו קולות צעדים מהדהדים
במסדרונות הארוכים ומלמולים חדרו דרך דלת העץ של חדרו. "שיט !"
הוא קילל את עצמו בשקט כשהוא נתקל שוב וכמעט נפל. הייתם חושבים
שאחרי 25 שנה בחושך הוא היה מתרגל לזה, אבל לא. הוא לא תמיד
היה בחושך מוחלט, היו מקומות מסויימים ב"מערכת" שיכולת עוד
לראות בהם אנשים, למשש את דרכך, אך המקומות האלו לא היו רבים
והחדר שלו וודאי שלא היה אחד מהם. הוא סיים להתלבש, יצא מחדרו
ונעל את הדלת מאחוריו. היום היה עוד יום של עבודה, הוא היה
מוכן נפשית לשמונה שעות נפלאות של חפירה, חפירה ו... ניחשתם ?
חפירה ! למה חפירה אתם שואלים ? המנהיגים האמינו שככל שדבר
גדול יותר ככה הוא משתפר, אז ככה כל יום, וכל לילה ( למרות
שממש לא שמים לב להבדל ) הם חופרים וחופרים על מנת להרחיב את ה
"מערכת" .
המערכת הייתה סדרה של תעלות, מנהרות וחדרים שנחפרה מתחת לפני
האדמה לפני מאות שנים. הרעיון היה של מדען בריטי שחלם על בניית
חברה חדשה, עם חדש, בלי פשע, בלי זיהום. הכל מהתחלה. אנשים
נמשכו לרעיון והמערכת הלכה וגדלה, אבל שהוא היה ילד קטן (הוא
לא ממש זוכר, אבל הוא זוכר שאמא שלו ספרה לו) התמוטטו היציאות
ל "שטח" והמערכת הפכה למעין כלוב ענק. אין נכנס ואין יוצא. היו
כמה מחשבות על חפירת יציאות חדשות, אבל הם ידעו שברגע שהמעברים
יפתחו מחדש הגורמים הלא רצויים יגעו מהכיוון השני, וזה בדיוק
מה שהמנהיגים לא רצו שייקרה. אבל לו נמאס. הוא ידע שהחברה פה
למטה יותר מתוקנת, שאיכות החיים יותר טובה אבל לא היה לו ממש
אכפת מכל אלו. הוא כל הזמן שמע מסבתו סיפורים על ה"שטח",
הציפורים המצייצות, השמש החמימה, השמיים הכחולים והשקיעות
האדומות. הוא ראה בעינייה כמה היא התגעגעה ל"שטח", אבל היא
ידעה שגורלה נקבע. היא בחרה לחיות פה והיא תצטרך לעמוד
בהתחייבותה. הכל למען חיים טובים יותר למשפחתה...
הוא ידע שהוא לא לבד, הוא ידע שהוא לא היחיד שחיכה לחזור חזרה
אל ה"שטח", אבל מחשבות שכאלה מובילות רק לצרות. אם היו תופסים
אותו או את החברים שלו רק מדברים על זה הם היו נזרקים לבור, או
"מקוררים". העונשים נגד הסתה פה למטה היו חמורים ביותר ומכל
אחד עשו דוגמא. הוא כבר ראה את חבריו מתים, הוא ראה את הגופות
שלהם נזרקות לבור... הוא ידע שהוא צריך ללמוד מהטעות שלהם...
אבל הוא לא יכל לסבול את זה יותר.
הוא החל ללכת לכיוון ה"היכל", שם אכל את ארוחת הבוקר שלו כל
יום. הוא הגיע לפתח וחמק דרכו פנימה. המקום היה מאוד מרשים
בגודלו. ה"היכל" היה מאותם המקומות המעטים ב"מערכת" שקרני אור
יחידות חדרו דרך סדקיו, אך לא היה צורך באור על מנת להתרשם
מגודלו של המקום, רק ההד העצום הוכיח עד כמה עצום באמת הוא
היה. הוא ניגש לשורת הסירים הארוכה, שעמדה כמה מטרים ספורים
לצידו, והחל לאסוף מזון לצלחתו. האוכל היה כולו עשוי מגידולים
מקומיים: במשך השנים ה"מנהיגים" פיתחו זנים של צמחי מאכל שיכלו
לפרוח ולהתפתח בתנאי אור מינימליים. כמו שאתם וודאי מדמיינים
לעצמכם זאת לא הייתה ארוחת גורמה, אבל כל אבות המזון היו
נוכחים והמזון הקנה לך את האנרגיה והחוסן הדרושים לעבודה
היומיומית המפרכת. הוא החל להתקדם אל עבר השולחנות כשלפתע זיהה
חלק מחבריו ישובים. הוא נופף אליהם, התקדם לעברם והתיישב
כששיחה להוטה נראתה כמתפתחת בין המסובים. "ארגנו כמה חברים
ליציאה.. אנחנו יוצאים מחר בלילה", פתח בפתאומיות אחד היושבים.
"מה ??", הוא שאל בתדהמה מבלי לשים לב שכמעט צעק... אחרי כמה
שניות של מבוכה חלפו הוא החל ללחוש "תגידו, אתם משוגעים ?! אתם
לא יודעים מה יעשו לכם אם יעלו עליכם?" ."תשמע, אולי אתה מוכן
להתבוסס  פה עוד כמה מאות שנים, אבל אנחנו לא. אני אישית לא
יכול יותר ומבחינתי לברוח החוצה עכשיו !". הוא נראה קצת המום,
וישב בשקט לכמה שנית עד שלבסוף שאל "איך לעזאזל אתם מתכוונים
לעשות את זה ?". "הצלחנו להשיג חלק התוכניות הישנות של
ה"מערכת", גילינו בצד המזרחי תעלה חסומה. קצת חפירה ואנחנו
בחוץ". הוא היה בהלם. כל הימים בהם חפר שם, לא ידע שבעצם
החירות מונחת כמה מטרים ספורים ממנו...פתאום הוא הרגיש את
המציאות חוזרת וסוטרת לו על פניו, " ואיך תגיעו לשם ? הרי בזמן
עבודה ישנמם עשרות שומרים שם כל הזמן, ובלילה אם יתפסו אתכם
מחוץ לחדרים שלכם אתם מתים !". "מוות יהיה עדיף מלהמשיך לחיות
בבור הזה. אני כבר מוכן להכל. אי אפשר להתחרט, וברגע שגנבנו את
התכניות כנראה שאין דרך חזרה" . הוא נשען אחורה על כסאו כשפניו
חלולים כמו עץ ישן ורקוב. הוא תמיד חלם על הרגע הזה, אבל הוא
לא ציפה שהוא ירגיש כזאת חרטה שהרגע באמת יגיע. אבל הסיפורים
של סבתו סרבו לצאת ממוחו ואמונתו התחזקה."אני אתכם", אמר בקול
מהוסס וחלוש." חיוך נצחון נפרש על פניו של חברו והוא הוסיף
"ידענו שאפשר לסמוך עלייך".
"מתי יוצאים? " , הוא שאל בעוד הוא עדיין שעון על כסאו כשמבטו
תקוע בנקודה בקיר מולו, כמדבר מתוך חלום, "מחר בחצות. אנחנו
נעבור ליד החדר שלך ונדפוק על הדלת שש פעמים. אם לא תצא תוך
שתי דקות אנחנו ממשיכים בלעדייך. יותר מדי מסוכן לעמוד ככה סתם
ב"מערכת" באמצע הלילה", "טוב", הוא מלמל, וזעזע את ראשו כאילו
לצאת מחלום. פתאום נעלם לו התאבון. במקומו הוא נתמלא
בהתרגשות... לא התרגשות טובה, התרגשות מעיקה... שמקוננת בבטן
עד לנקודת השגעון. הוא קם מהשולחן ובקול רועד נפרד מחבריו, הם
נדו לעברו והוא עזב את השולחן שצלחתו בידו.
הוא לא יכל לעבוד ביום ההוא. הוא כמתוך חלום. הכה את קירת העפר
עם את החפירה שלו בעוד מבטו החלול לא עוזב את עיניו... זאת כבר
לא הייתה התרגשות, זאת הייתה פארארנויה. הוא העיף מבטים
מיוזעים ומפוחדים על עבר אלו שעבדו לצידו בעוד הוא חושב "מה הם
יודעים ? מה הם ייספרו ? מלשנים לא חסרים במקום הזה והפרס על
הסגרת בורח גדול מאוד..". החששות הפכו לנושא חשיבתו העיקרי
והיחיד, ומחשבות של וויתור החלו מחלחלות לאט לאט. אבל מבין כל
שחור חששותיו עדיין בצבץ האור של ספוריה של סבתו והחוזק של
רצונו שלו. הוא יילך, לא משנה כמה ייפחד.
בלילה הוא לא ישן הרבה... רק ישב במיטה וחשב. לבסוף נרדם בחמש
בבוקר, ושעתיים מאוחר יותר כבר קם לעבודה. בבוקר ההוא הוא עבד
כמו שלא עבד כל חייו. ההתרגשות והציפייה נתנו לו כוח מחודש
והוא עבד בשיא המרץ, כשהוא שורק בעליזות עם כל מכת מכוש וכל
חדירת את חפירה. חייו החלו להתבהר. לאט לאט הזמן נראה כזוחל,
עד שהגיעה השעה...
הוא אפילו לא חשב על שינה בלילה ההוא. אותן הדפיקות על דלתו
היו כנראה הצליל החשוב בחייו והוא לא רצה לפספס אותן. הוא היה
כבר לבוש עם מזוודה ארוזה. השעון היכה חצות והדפיקות לא באו.
עשר דקות עברו, ועדיין כלום. החששות הלמו בליבו והוא החל לחשוש
לגורל חבריו. לבסוף נשמעו שש הדפיקות המיוחות והוא זינק לדלת.
הוא פתח אותה, נתן מבט אחרון לחדרו החשוך ויצא כשהוא סוגר את
הדלת מאחוריו. הוא הסתובב על עבר המסדרון והלא צפוי נגלה
לפניו. אמנם חברים עמדו שם, אבל בליווי של משטרת ה"מערכת". הוא
הפיל את המזוודה בתדהמה ולקח צעד מהוסס אחורה. בעיניו של חברו
נשתקף מבט אשם ומתנצל, אבל ברגע זה הוא הרגיש כזאת שנאה
כלפיהם. הם עבדו עליו. ועכשיו הם ייקבלו את הכסף והוא ייקבל את
החושך.
השוטרים אחזו בו בחוזקה משני צידו והחלו גוררים אותו לכיוון
הבור. הוא נתן מבט אחרון של זעם דמוע אל חבריו, והם רק השפילו
את מבטם  בתשובה...
דלת הברזל נפתחה וידם הנוקשה של השומרים דחפה אותו פנימה
לחשיכה. הוא נפל לכמה שניות ונחת בחוזקה על משטח החול. הוא
ניער את ראשו, התיישב והתבונן סביב. שהתכוונו לחושך מצריים,
כנראה חשבו על המקום הזה, הוא חשב לעצמו ונשען על קיר העפר.הוא
חש משהו מתחכך בידו וקפץ בבהלה, "עברושים מזוהמים!" הוא קילל
בחשיכה בעוד הוא מנגב את ידו בגועל. הוא עוד לא היה במקום הזה
חמש דקות והוא כבר הרגיש את עצמו משתגע. הוא ידע שהבור הזה הוא
בדיחה לעומת הבור הגדול שיביאו אותו אליו מחר... הוא לא רצה
לחשוב על זה, אבל הוא הרגיש שהוא חייב. "כל החלק המזרחי ....
רק בורות וגופות, גופות ובורות.. ". גופו רעד מהמחשבה והוא חזר
לשבת שידיו מקופלות על חזהו. פתאום עיניו נפערו לגודל כזה עד
שנראה שהן מאיימות לצאת ממקומן." הצד המזרחי!!", הוא צעק
והשתיק את עצמו מהר.. ההתרגשות אחזה בו במלוא עוצמתה והוא החל
לרעוד בלתי רצונית. החושך החל להתבהר ולפתע ראה שהוא מזהה את
המקום בו הוא נמצא, זה היה מקום עבודתו ! לפה הוליכה התכנית
שהראו לו חבריו על היציאה ל"שטח". לפתע ירדה ההתרגשות והוא חשב
לעצמו "אם הם בגדו בי, יכול להיות שהם גם רימו אותי גם בזאת...
יכול שאין מנהרה בכלל ואף פעם לא הייתה..". לאחר כמה שניות
שהאפשרויות טסו בראשו כמו יונקי דבש, הוא החליט שזה שווה
נסיון. הוא החל למשש את הקירות בידיים רועדות. לאחר כחחצי שעה
הוא החל להתייאש.. הוא כמעט והפסיק עד שלפתע הרגיש שקע קטן
בקיר. הוא החל לרעוד שוב, וידיו החלו להוציא עפר במהירות
מסחררת. לבסוף, לאחר שחפר כחצי מטר הגיע לאזור חלול והוא החל
לחפור במהירות גדולה יותר, כמו שודד ים שמצא את תיבת האוצר
שלו. הוא שם ברך אחת על הפתח שנוצר והחל להכנס למנהרה. עכשיו
כל כולו היה בתוך המנהרה הטחובה, והוא החל לסתום את הפתח שדרכו
נכנס. ברגע שסיים, נתן מבט למעלה. לעיניו נתגלתה מנהרה, שקצהה
השני לא נתגלה בחשיכה... הוא שחרר אנחת ייאוש קצרה, והחל את
דרכו במעלה המנהרה. לאחר כמה שעות ארוכות של זחילה הוא היה
חייב לעצור. הוא ידע לעצור זה מסוכן, כי בבוקר כשיגלו שנעלם
יתחילו להסיק מסקנות, אבל הוא היה קרוב לאפיסת כוחות. הוא
התיישב ושם את פניו בידיו. הוא היה מיואש ודמעות התסכול החלו
לזרום מבין אצבעותיו הלבנות. הוא הרים את עיניו המדומעות וניגב
את דמעותיו עם ידיו המלוכלכות, שהשאירו פסי עפר על פניו. הוא
הרים את עצמו בעזרת הקיר והרגיש משהו נוקשה בעדו. בהתחלה הוא
נרתע, בחושבו שזה עוד אחד מהמכרסמים המגעילים הללו, אבל הוא
גילה שהדבר הזה היה שביר. הוא חפר בצד המנהרה בסקרנות וגילה
מאין חבל ארוך עשוי עץ. "שורש..." הוא חשב לעצמו ונזכר שסבתו
סיפרה לו על העצים הירוקים הגבוהים. הוא זכר משהו שהיא אמרה
לגבי שורשים.... שהם היו תקועים כמה מטרים באדמה מתחת לפני
השטח. פתאום העירנות חזרה אליו. "כמה מטרים מתחת לשטח. כמה
מטרים מתחת לשטח!!", פתאום הוא הבין את חשיבות הגילוי החדש הזה
וכוחו האפסי התחדש בבת אחת. התקווה מילאה את ליבו והוא המשיך
בדרכו שחיוך ניצחון על פניו הלבנות והמלוכלכות. לפתע הגיע
לאזור סתום."סוף המנהרה...", חשב לעצמו, "עוד מעט... עוד מעט".
הוא אגרף את כפות ידיו, נתן לעצמו דחיפה והחל בחפירה האחרונה.
לאט לאט, הוא התקדם ולאט לאט הוא שם לב כיצד האדמה נעשית פחות
ופחות צפופה, אפילו נעימה. הוא הפסיק את חפירתו לרגע והסתכל
למעלה. שניים או שלושה פסי אור עדינים חדרו מבין גרגירי החול
והוא החל לבכות דמעות של אושר.. זה היה אכן הרגע המאושר בחייו
הקצרים. הוא קיפל את רגליו, קפץ כלפי מעלה ופרץ את המחסום
האחרון בינו לבין חלומו.
הכל היה מהיר מדי, בהיר מדי. שמש הצהריים החמה הכתה במלוא
עוצמתה בעיניו הבתוליות והוא מתמוטט על הדשא שם במקום. לאחר
עשרים וחמש שנה של חושך המוח לא קולט את ההלם שהוא האור הכל כך
בהיר בבת אחת. גופו כשל, והוא התמוטט ומת.

יש חולמות שעדיף לוותר עליהם...

רון

1996