אלעזר מוריד את החולצה. אלעזר מוריד את המכנסיים. וכשאלעזר כבר
הוריד את התחתונים, נירית כבר לא רצתה לשכב איתו. אין סיכוי.
כבר יומיים שהם מדברים על זה, על איך זה יהיה, איפה הם יעשו את
זה, מתי. נירית אמרה לו שהיא אוהבת את זה שקוף. שהיא אוהבת
לראות את הגבר שלה בעירום עוד לפני שהספיק להתרחץ, עוד לפני
ששם בושם או חפף את הראש. ולפי הלכלוך שנדבק עליו או מכמות
הזיעה שנודפת ממנו, היא תוכל לדעת מי הוא באמת. היא תוכל באמת
להכיר. היא סיפרה לו שפגשה פעם מישהו שהיה שומר מרחק ממקלחות
או מסבון ושכשנפגשה איתו אז היא פקדה עליו מייד להתפשט ורק
להישאר עם המגפיים. "הבן אדם הזה עמד ככה בלי כלום. כל היום
עבד ברפת, מלא חרא של פרות, מסריח שאי אפשר לנשום, ואז אני
רואה את זה. אני רואה בוקר. בוקר מהסרטים. אני רואה גבר אמיתי.
מה אני אגיד לך אלוש, הסקס היה מדהים".  אלעזר מתגרד.

ואם כבר בוקרים, היא סיפרה לו איך היא הייתה רוצה לעשות את זה
עם בוקר אמיתי - לא עם איזה מישקה עם שפם. לעשות את זה חופשי
מאחורי הזירה כשכל הקהל שם למעלה. "אני רוצה לעשות את זה כשאני
רק לובשת את כובע הבוקרים שלו והוא מדבר בשפה שאני בכלל לא
מבינה מה הוא אומר". היא סיפרה לו שהיא רוצה לעשות את זה מייד
כשהוא יסיים לרכב על שורו הגדול והזועם. היא רוצה לעשות את זה
כשהוא עומד לו ככה ומנגב את הבוץ שנדבק אליו, וזה הבוץ הכי
שחור, הכי סמיך, והכי מלוכלך שיכול להיות. רק כך זה יהיה
אמיתי. רק כך היא תוכל לראות את כל הכוח והעוצמה הזאת כובשים
אותה. היא תוכל להרגיש אוהבת ונאהבת ברגע אחד. היא תוכל.
היא אמרה לו "אתה מבין? אם תתפשט אני אוכל לראות אותך ממש
טוב". אלעזר חשב שכנראה חשוב לה לדמיין גם אותו ככה כי זה מה
שעושה לה את זה ובגדול. כשהיא תראה אותו עירום שם בצימר, היא
תנסה לדמיין אותו לבוש כאיש עסקים מצליח, שבא לעשות הרבה כסף,
ובא לכבוש אותה - המתוקה הקטנה מהפרברים. אולי הוא ילבש רק
עניבה. כדאי לקחת אחת כזאת - לשים בתיק לכל מקרה. עניבה עם
סמיילי צהוב שתחייך אליה בזמן שהוא ינענע את הגוף - אופנתית
כזאת, שפשוט נראית טוב. והיא סיפרה לו את כל הדברים האלה
יומיים קודם לפני הרגע ההוא בצימר - הביאה לו את זה בהפתעה.
הביאה לו את זה בחיוך.

לאלעזר לא היה אכפת לשמוע את הסיפורים שלה, אבל אם הוא מתכוון
להוריד את הבגדים, אז גם שהיא תוריד משהו, שתתפשט. אלעזר אמר
לה כבר קודם עד כמה הוא נמשך אליה, עד כמה הוא רוצה אותה - עד
כמה הוא כבר לא יכול לחכות. אבל כשהרגע, עליו הם דיברו כל כך
הגיע אחרי יומיים, כששניהם באיזה צימר, ממש לבד, רק הוא והיא,
ואלעזר קולט שלא הולך להיות הלילה כלום, הוא מיהר לכסות את
מבושיו עם הגרב, שזרק מקודם בהתלהבות. הגרב נחתה לה בכיף על
השולחן ליד המראה. אלעזר מצא את עצמו גורר את רגליו לכיוון
הסלון ערום ומכופף. הוא כבר יעביר את שאר הלילה על הספה הקטנה,
שהייתה מונחת לה שם, יראה סרטים ישנים באיזה ערוץ שאפשר לקלוט
מהצימר המחורבן הזה בצפון. אלעזר נרדם.

אלעזר מוצא את עצמו, אחרי שבוע, מנסה ללמוד לרקוד באיזה מועדון
סלסה מחוץ לתל אביב. נירית מוצאת את עצמה באמצע אפטר פארטי,
מעשנת משהו, מנסה להסביר לחברה שלה, למה היא אוהבת להביט שעות
על התקרה בעיניים פוזלות. והיא עושה את זה ככה בכל מסיבה שהיא
נמצאת. היא לא רוקדת. היא רק בוהה לה למעלה, היא רק מרחפת,
הרגליים מדדות על הרצפה.  "תביני", היא אומרת למיכלי. "זה
שחור, זה מלא עשן, וזה מלוכלך. אני אוהבת מסיבות שהן בחדרים
אפלים. רואים את השחור הזה בעיניים. רואים את האפור המלוכלך,
ורואים את התקרה הזאת, שפשוט ממסטלת, ממסטלת כמו מה שלקחתי,
ואין לי מושג מה לקחתי. זה המקום. זה המקום הכי גבוה שבו אני
רוצה להיות - התקרה הזאת. זה לא כמו שמיים כחולים שנמצאים להם
בחוץ עם חלל-אוויר, אור ושטויות כאלה. זה שחור. זה מלוכלך. זה
אמיתי, וזה נמצא פה עם הרבה עשן. ואם זה כהה, ואם זה הדבר
האמיתי, אז אני רוצה שמישהו ייקח אותי לשם, שמישהו יעלה אותי
גבוה. אני כל כך רוצה, כל כך רוצה להיות ככה בגובה התקרה, לא
רוצה גבוה יותר, רוצה להיות שם עכשיו".
אלעזר בינתיים מנסה להדביק איזה צעד קטן בריקוד שאין לו מושג
איך עושים אותו. הוא נמצא בקבוצה עם אנשים, שהוא בכלל לא מכיר,
וכל אחד מנסה לעשות בדיוק את אותן התנועות. אלעזר דורך על
עצמו, אלעזר נופל, אלעזר כושל.

שבועיים קודם לכן, אלעזר מנקה את המכונית שלו, הוא מצחצח אותה
כמו שצריך, נכנס פנימה, משתמש בשואב אבק, דואג שהכיסוי יבריק.
בחוץ הוא דואג להיפטר מהלכלוך, דואג להיפטר מכל האפור הזה,
שנצבר ונדבק על האוטו במשך השבוע החולף. אלעזר משפשף כמה שיותר
עם סבון, רוצה להרגיש את זה טוב, רוצה להרגיש שהאוטו שלו יהיה
הכי בהיר שאפשר, שיהיה הכי נוצץ, שיהיה הכי נקי. אחר כך הוא
לוקח בירה מהמקרר, מסדר את הכיסא ויושב בחוץ, חושב על מה שהולך
להיות לו הערב. נירית באותו זמן מעשנת. אחר כך, עם קצת צמר
גפן, היא מורידה את האיפור מהפנים, חושבת על איזה יום חרא היה
לה בעבודה. מעכו לה שם את הצורה, רצו שהיא תעשה את זה, תשיג את
הדבר הבא, שהכל יצא ממנה כמו שצריך ומהר, שתדאג לנקות אחריה את
הפאשלות, אחרת הם לא ישלמו. נירית צונחת על הספה, עדיין נקודות
של מסקרה מרוחות לה על הפנים, היא רואה משהו בטלוויזיה. זה סרט
מאוד ישן, זה סרט בשחור-לבן, שלגמרי מטושטש, מטושטש יחד עם מה
שהיא רואה בעיניים, יחד עם המחשבות של מה שיהיה מחר, מקווה
שפחות יכאב, שלא לעבור את מה שהיא עברה היום. המטושטש הופך
לשחור, כשהיא נרדמת, שחור מוחלט, אך בהחלט די רחוק מלהיות לו
ברור.
אמא של אלעזר מתקשרת אליו, ואומרת לו שיבוא לאסוף אותה מהרכבת.
לוקח לו חצי שעה להגיע לתחנה, ועד שהם מגיעים לבית, הראש שלו
כבר כואב מהמילים, מהסיפורים, מהתחינות, ממה שהוא צריך לעשות,
מה הסיבה שלא טוב לו, מה באמת אמור להיות לו חשוב בחיים. אמא
שלו מדברת, אבל הוא לא מקשיב, הוא לא מתייחס. אלעזר הוזה כל
הדרך, בכלל לא מרגיש שהוא נוהג, הכל נשמע כרעש המום יחד עם רעש
המנוע שמגיע עד האוזניים ואז נעצר שם. הוא עוצר את הרכב, אמא
שלו יורדת, הוא מסרב לפרידה ארוכה מדי, ומייד ממשיך לבית שלו.
הוא נכנס להתרחץ.
נירית מתעוררת, היא מבינה שנרדמה ליד הטלוויזיה, מייד תוקף
אותה צמא לעוד סיגרייה. היא צריכה אוויר. כשהיא עוברת ליד
המראה, היא נבהלת לרגע, מבינה שהיא עוד צריכה להתכונן לקראת
הערב, ממלאת את האמבטיה במים רותחים. אדים עולים, ומעלימים את
המראה שממול. הכל נראה שוב מטושטש. נירית נכנסת למים, המים
רותחים, היא עוצמת את העיניים, וכמעט שנרדמת שוב. כשנירית
שוכבת, והמים החמים עוטפים אותה, היא מתנועעת לה קלות, זעה,
מרגישה כל טיפה רותחת על גופה, האדים האפורים שבאמבטיה עוטפים
את פניה. היא אוהבת את זה, חשה את זה. כשאלעזר עומד מתחת לטוש,
המים שורפים אותו, אבל הוא בכלל לא מרגיש את זה, הוא אפילו לא
מודע לכך. אלעזר רק בולע מים, אלעזר נחנק.

אחר כך הוא מוציא מהמגירה את המחברת שלו וכותב. הוא כותב על
אהבה. אבל אהבה הוא אף פעם לא חווה, אהבה הוא אף פעם לא הרגיש,
אז הוא מנחש. הוא מקשקש. יוצאים לו שירבוטים, יוצאים לו קווים,
יוצאות לו מריחות, יוצאות לו נגיעות. הוא מפסיק לכתוב על אהבה
ועובר לכתוב על עצמו. הוא מדמיין את עצמו רץ במגרש, מגרש שפעם
שיחקו בו כדורגל, ועכשיו המגרש ריק. הדשא שם צמח וגדל ללא
שליטה, התפרע, תפס כיוון לא ברור. לא היה אף אחד שיכסח אותו,
כמו שלא היה אף אחד שיכסח אותו בתיכון. בתיכון, אף אחד לא
הרביץ לו, אף אחד לא התייחס. אלעזר רק עבר שם. נקודה. וגם לא.
אף אחד לא זוכר מי הוא היה, איך הוא נראה, ליד מי הוא ישב.
אלעזר התפוגג.
הוא הניח את העט שהייתה מרוחה לכל אורכה בדיו דביק, סמיך,
כרוש, גם היד שלו הייתה מלוכלכת. הוא ממהר לשטוף אותה, משפשף
בכל כוחו, עושה את זה טוב, כמו שהוא תמיד טוב בלשפשף, בעיקר עם
סבון, מנסה להוריד את הכתם, מתאמץ, עד כמה שידו נותנת לו.
אלעזר ממהר להתלבש. לשים את השעון. לקשור את השרוך. אלעזר
מאחר.

כשאלעזר נוסע במכונית בלילה, והכבישים פתוחים, הוא מרגיש
שהכבישים נתפרו ככה במיוחד בשבילו, כמו חליפה. הוא מרגיש שהוא
גולש לתוך החליפה הזאת, נכנס לתוכה, חודר לתוכה. הוא מרגיש איך
המסלול השחור של הכביש בולע אותו, איך המסלול השחור כובש אותו
לתוכו, והוא ממשיך לדהור. ממשיך לדהור לתוכו עם המכונית הלבנה
שלו, המצוחצחת, הנקייה, והוא נמשך לתוך הכביש, מתענג לתוכו ללא
סוף. הוא נמרח. אלעזר ניסה להסביר את זה פעם לחבר שלו, והחבר
אמר לו, שהוא כבר חייב להתחיל לזיין, אחרת הביצים שלו יפוצצו
לו את השכל בבום אחד גדול.

כשאלעזר קונה פרח, הוא בוחר את הפרח שהוא רוצה מבין אלפי
הפרחים שבחנות, הוא מביט בפרחים המון זמן, הוא הוזה על הפרחים,
הוא פוזל לעברם, הוא מחפש את הפרח שלו. אלעזר מחפש את הפרח הכל
כך מיוחד, הפרח שהוא ייתן לה, שהוא יגיש לה בזרועותיו, והוא
ירגיש את הרגע הזה, איך שהיא תיקח ממנו את הפרח. הוא ייקח
אוויר מלוא הריאות ברגע שהיא תיגש אליו, ברגע שהיא תיגע בו
קלות בקצה אצבעותיה. הוא יחוש את מגעה הקל, הנוצתי, הקטיפתי.
הוא מדמיין את עצמו מביט בעיניה באותו הרגע, תופס את השנייה
הקצרה שהיא נראית מחוייכת, תופס את השנייה שעיניה זוהרות, הרגע
שהיא מקרבת את הפרח אל גופה, קרוב לליבה, עושה זאת כתנועה של
כדרך-אגב, אבל התנועה הזאת אינה נעלמת לרגע מעיניו, אינה חומקת
מראש. את התנועה הקלה שלה - הוא לעולם יזכור. איזה רגע זה
יהיה. הוא כל כך יחוש את הרגע הזה. הוא כל כך יחווה אותו. זה
יהיה רגע מושלם. ליבו יהלום בחוזקה, נשימתו כמעט תעצר, הוא
ירעד. במוחו עוברים הרגעים האלה שוב ושוב. רגעים, שהופכים
להמון זמן, המון זמן שעובר שם. שם, בחנות הפרחים.

כשאלעזר מדבר איתה בפאלפון, רגע לפני שהם ייפגשו, רגע לפני
שהוא ידע איפה בדיוק למצוא את הבית שלה, רגע לפני שהוא יידע
איך היא בדיוק נראית, רגע לפני שהוא ידע אם היא האחת והיחידה
בשבילו, רגע לפני שהוא ידע אם היא מתרגשת ממנו, רגע לפני שהוא
ידע אם היא גם רוצה, אם יש סיכוי לאהבה. רגע לפני כל זה, כשהוא
מדבר איתה בטלפון, הוא מעיף שנייה מבט קצר לכף ידו. הוא רואה
שיש עליה עדיין כתמים של דיו שלא נמחקו. הדיו השחורה הפכה
למשהו אפור המרוח על כף ידו.  הדיו הפך למשהו לא ברור, מכותם,
נראה כמו כתמי עשן, אולי היא תחשוב שהוא עבד במוסך כל היום, או
במשהו מלוכלך אחר ולא ניקה את היד שלו מהגריז. מה היא תחשוב
עליו. הוא כבר דמיין בראשו איך הוא מסתיר ממנה את היד שלו כל
הערב. אלעזר התרגז על עצמו. איך, לעזאזל, הוא יוכל לתת לה את
הפרח עם היד המטונפת הזאת. אלעזר כבר ממש נפחד לגבי על הרגע
הזה. הוא לא יכול לתת לה את הפרח עכשיו. אלעזר מוותר.

כשנירית נפגשה עם אלעזר, לא הייתה לה כל בעיה שהוא יזמין אותה
לסוף שבוע בצימר, הרי עבר עליה שבוע די קשה ומגעיל, וקצת פינוק
לא יזיק. לא הייתה לה כל בעיה לדבר איתו בפגישה על זיונים, הרי
בצימר היא כבר תבדוק אותו, תראה בדיוק על מה מדובר. תראה בדיוק
מה הוא שווה. "אולי הוא חמוד. אני לא יודעת" היא חשבה לעצמה.
היא גם חשבה שאולי זה נכון, שהוא מתלהב כזה, ונראה קצת לחוץ,
אבל אם הוא רוצה כל כך לתת, אז למה לא. אני לא מתנגדת. החיים
שלי עמוק בחרא עכשיו, תקועים בתוך השחור הזה, בתוך הפחם הזה של
החיים. אז אם הוא רוצה, אז שיהיה. סבבה. אני כל כך צריכה
סיגריה עכשיו. אולי יש לו אחת. למה הוא לא מעשן, למה הוא לא
מזמין אותי. מה הקטע שלו, למה הוא כל הזמן מנסה להסתיר ממני את
היד שלו, למה הוא מתפתל ככה שהוא מדבר, למה הוא מזיע, למה הוא
רועד. מה הוא מקשקש. מה הוא מדבר בכלל על אהבה. מה זה בכלל.
וואי, וואי, אני צריכה קצת חופש. מהר. הלוואי שהוא כבר יכל
לקחת אותי לשם, לצימר, לכיף, לפינוק. נו, הלוואי שהוא כבר יכל
לקחת אותי. פאק, אני צריכה שמישהו ייקח אותי. אני צריכה שמישהו
ייקח אותי עכשיו, ככה כמו שצריך, עם או בלי ג'קוזי או ארוחת
בוקר. איפה יותם עכשיו? אני חייבת להתקשר אליו ברגע שכל הדבר
הזה כבר ייגמר. נו כבר, מתי יגיע הרגע הזה. אני פשוט חייבת את
יותם ואת השקוף שלו. אני פשוט חייבת אותם עכשיו. מייד. לפחות
משהו אחד טוב מגיע לי הערב הזה. משהו אחד טוב. בלי הרבה
דמיונות. בלי הרבה מחשבות. אחרי היום המחורבן הזה, מגיע לי
משהו אחד טוב באמת. תודה.
אלעזר משלם.