"הוא הבטיח לי שזה לא יכאב", בכיתי לה בטלפון.
צרחתי. הוצאתי את הנשמה שלי בצרחות והייתי לבד בבית כך שלא היה
לי אכפת. לא היה לי יותר כח לצרוח או לבכות. מכירים את השלב
שבא אחרי הבכי? זה שכל הדמעות כל בחוץ ואין יותר מה להוציא? אז
ככה הרגשתי. בכיתי ובכיתי ובכיתי וצרחתי ופתאום, הפסקתי. ממש
בפתאומיות כזאת. אני בטוחה שהחברה המסכנה שלי, לא הבינה מה קרה
ואיך נפלתי עליה ככה ובטח שלא הבינה למה אני בוכה ככה ובטח
שנבהלה כי אף פעם לא הייתי במצב כזה.
היא כמובן ניתקה ורצה אליי הבייתה וחיבקה אותי והרגיעה אותי
ו...היה לי פרצוף עצוב. בלי דמעות. עיניים יבשות מבכי וגרון
יבש מצעקות. לא רציתי לאכול, לא רציתי לשתות ולא רציתי לחיות.
באמת, פעם ראשונה שקרה לי שאין לי סיבה יותר לחיות. רציתי לקחת
סכין גדולה מהמטבח ולתקוע בלב השבור שלי, ולמלמל את המשפט "אל
תדאגי חמודה, אני מבטיח שזה לא יכאב"... וזה יכאב. אני יודעת
שכן. אבל אז אני כבר לא אהיה פה בשביל להרגיש את הכאב. רציתי
כל כך ל... להעלים את הכאב, שכבר הייתי מוכנה למות. חברה שלי
פתחה את העיניים שלה עליי ושאלה אותי למה העיניים הכחולות שלי
החליפו צבע לאדום. שאלה אותי מה קרה. סיפרתי לה בקצרה וביובש.
הוא הבטיח שזה לא יכאב, אבל זה כאב. זה כאב מאוד בחיים שלי לא
כאב לי ככה.
היא לא הבינה על מה אני מדברת. אני מניחה שהדבר הראשון שעלה לה
בראש זה שעשינו את זה. לא הכחשתי ולא כלום. זה גם כאב. מאוד.
אבל לא כמו מה שקרה אחרי זה.

אהבתי את אריק מאוד. הייתי מוכנה למות למענו בשביל להראות לו
כמה אני אוהבת אותו. זה היה משהו מטורף. הוא אהב אותי גם. אולי
לא כמו שאהבתי אותו, אבל ידעתי שהוא גם אהב אותי מכל הלב.
בזמנים שהייתי איתו הייתי הבנאדם הכי מאושר בעולם. הבנאדם הכי
שמח, הבנאדם הכי הכי. הוא גרם לי להרגיש ככה. מצחיק איך הכל
מתהפך.
באתי אליו. שישי בערב. רק שנינו לבד בוילה הענקית. 3 קומות שלי
ושלו. רק שלי ושלו. של האהבה שלנו. אכלנו, שתינו, שתקנו,
צחקנו, וחייכנו. זה היה יום השנה שלנו, היום הכי שמח בחיי.
אח"כ עלינו אליו לחדר. סליחה, זו הייתה קומה. כן, הייתה לו
קומה משלו. ובחדר הענק שלו עם המיטה הזוגית, שכבנו. ולפני זה
הוא אמר לי  את המשפט, ואמר לי גם שהוא אוהב אותי ואמר ואמר
ואמר והקשבתי לו. בלעתי את המילים שלו אליי... בכיתי אפילו
מרוב אושר, דמעות של שמחה, הן הדמעות הכי טובות בעולם. וידעתי
שכשאני בוכה דמעות של שמחה, אני באמת מאושרת ואין אושר יותר
גדול מזה (בשבילי לפחות). אז שכבנו. וזה כאב. אבל לא נורא.
ישנתי אצלו באותו היום. אמרתי להורים שאני ישנה אצל חברה.
וכשקמתי בבוקר הוא התקלח במקלחת הפרטית בקומה הפרטית שלו,
וצלצל הטלפון הפרטי שלו ועניתי כמובן מאושרת וההלו החלש שלי
כנראה דמה מאוד לקול של אריק ובחורה התחילה לדבר ולצחוק,
וסיפרה לו (לי...) שהיא תבוא אליו מחר כי "החברה הטיפשה שלו"
הייתה אצלו היום.
היא נתנה תיאורים מפורטים על מה שהולך לקרות ביניהם. לא הוצאתי
מילה. ניתקתי, ופשוט קמתי והלכתי. אריק קרא לי מהמקלחת ואפילו
יצא, אבל הוא איחר את המועד. עם הדמעות שלי, הפה שלי גם בכה.
במקום בדמעות, במשפט "הוא הבטיח שזה לא יכאב", וזה כן כאב. כאב
לגלות את הבגידה שלו ואת מה שהוא עושה. זה הרבה יותר כאב
מהתחושה אז, כששכבנו, כשנתתי לו את עצמי. זה היה.. טעות.