הלחמנייה הקשה נראתה לטוני מעוררת תיאבון, למרות שהוא שיער
שגילה עולה על שבוע. הוא החליט שעבודה בבית כלא מכל סוג שהוא,
עלולה לגרום לעלייה במשקל ומתאימה לאלו הסובלים מבעיות אכילה.
לרגע הבזיק בו הרעיון המשעשע של הבאת חולות אנורקסיה להסתובב
שבוע ימים כסוהרות בבית הכלא, וכך בקלות לרפא אותן ממחלתן.
כעשר שנים קודם לכן החל טוני לעבוד תחת פיקודו של סגן מנהל
הכלא, ריק ולנטיין - בחור נחמד מאוד הנראה כמנהל חשבונות צעיר
ומבטיח, ולא כאדם המתאים לעבודה מסוג זה. בית הכלא בו שירת רק
לאחרונה הוסב לבית כלא מאובטח ביותר והייתה זו לו הפעם הראשונה
בתקופת שירותו שזכה להיות בבית כלא כאשר הוצאה להורג עומדת
להתקיים. למעשה הדבר יתרחש עוד שעתיים בלבד.
רק לפני חצי שעה הוא שב מביקורת תאים, ואפילו הוא - שהיה בעל
עור פיל עבה במיוחד - חש בהתרגשות שאחזה באסירים, ובתזזית
שכאילו עטפה את גוש הבניינים האפור. הוא היה מודע במיוחד לכך
שהוא היה זה שאמור להוביל את האסיר הזקן אל  חדר ההוצאה להורג.
זכרון מעומעם של החדר הקטן, מהסיור שנערך כאשר הוקם האגף, אפף
אותו לרגע אך שום מאפיין ספציפי לגבי המקום לא נחרט בזיכרונו.

היה זה ג'ורג' קרלייל בעצמו, מנהל בית הכלא, שהתקשר אליו לביתו
בבוקר אותו יום וביקש ממנו להגיע לבית הכלא במהירות האפשרית.
כאשר הופיע טוני, הסביר לו מנהל הכלא את המצב, וסיפר שפרקינס
חלה ולא יכול היה להגיע בכדי להוביל את האסיר בצעדתו האחרונה.
טוני שמע את עצמו אומר כי אין זו בעיה מצידו למלא את תפקידו של
פרקינס, למרות שמוחו זעק נגד דבריו בצורה היסטרית.
אף על פי שכאשר סיים את שיחתו עם מנהל הכלא נותרו עוד כארבע
שעות עד לשעת ההוצאה להורג, לא יכל טוני לשבת בחיבוק ידיים
ולהרהר בכך, ולכן התנדב לעזור לקווין מייטלנד בביקורת התאים.
אך גם לאחר שסיים נותר לו עוד זמן עד השעה הנקובה, וכך מצא את
עצמו ממתין בעצבנות במזנון הסוהרים, לרגע שיהיה עליו לצעוד אל
אגף הנידונים למוות ולשלוף משם את האסיר הזקן.
ככל שאר המדינה, ידע גם טוני את סיפורו מעורר המחלוקת של סמואל
רוברטס שרצח צעיר בן 24 בנסיבות תמוהות. הוא זכר את הוויכוח על
מניעיו של רוברטס, על הטענה להגנה עצמית ועל טענת הרצח בכוונה
תחילה, וכמובן על אי היכולת של בית המשפט להכריע בסוגייה
המסויימת הזו במשפט הראשון. עוד הוא זכר את ארבעת העירעורים
שהוצגו כל פעם מחדש מצד אחר של המתרס, ולבסוף את הערעור החמישי
שהוגש ע"י ההגנה לבית המשפט העליון. זה האחרון קבע ללא עוררין
את אשמתו של רוברטס ברצח בכוונה תחילה וגזר עליו גזר דין
מוות.
התהליך כולו ערך מעט יותר מעשרים שנה. עשרים שנה. עשרים שנה
בהן נרקב סמואל רוברטס בכלא, הזדקן ושקע בדיכאון עמוק שניכר בו
בכל פעם שטוני היה רואה אותו בזמן משמרות באגף ד' - אגף
הנידונים למוות - שבו סמואל רוברטס היה האסיר היחיד מאז הועבר
לבית הכלא כאשר הוקם הבניין החדש.
רק המחשבה על היות אדם כלשהו נידון למוות במשך עשרים שנה גרמה
לצמרמורת לחלוף לאורך עמוד השידרה של טוני.
"היי, בקסטון!" קרא קול וטוני סובב את ראשו לעבר סוהר צעיר
שעבד איתו לעתים במשמרת סוף השבוע. שמו היה רון אולסטד, וטוני
לא היה מסוגל לסבול אותו.
הוא לא הגיב על קריאתו הנלהבת של אולסטד, והלה התיישב מולו אל
השולחן הקטן, הרבוע, ושלח את ידו אל הלחמנייה היבשה שעל צלחתו
של טוני. הוא נגס בה והשיב אותה אל הצלחת.
טוני החליט שאפילו ירעב - הוא לא יגע בלחמנייה הזאת שוב.
"שמענו שאתה מוביל את רוברטס הזקן," אמר אולסטד בהתלהבות, מדבר
כהרגלו בלשון רבים, מתעלם מאי רצונו הברור של חברו לשולחן
לקשור עימו שיחה.
"אהה," מלמל טוני, מקווה בכל ליבו שאולסטד יבין את הרמזים
הגלויים, ויסתלק.
"אתה לא אוכל את זה?" שאל לפתע אולסטד, ומבלי לחכות לתשובה,
שלח את ידו וחטף את הלחמנייה בשנית.
עברו דקות ספורות בהן צפה טוני בהתמרמרות באולסטד המחסל את
ארוחת הצהריים שלו ומנסה לקשור שיחה - בעיקר עם עצמו. בינתיים
במוחו של טוני רצו דמיונות פרועים על הוצאה להורג בה רון הוא
הישוב לכסא והכוכב המרכזי. למרות הבחילה הקלה שהתמונה גרמה לו,
טוני לא היה יכול שלא לחוש מעט שביעות רצון מגורל כזה לרון.
"אם לא אכפת לך..." טוני קם לפתע מהשולחן. הוא לא היה מסוגל
לסבול עוד את הגרוגרת של אולסטד שעלתה וירדה בתנועה מתמשכת,
ואת לשונו שליקקה את שפתיו הדקות באיטיות מעצבנת.
אולסטד משך בכתפיו הרחבות ומלמל משהו בפה מלא. טוני יצא את
המזנון, מודה לאל על שלא הוכרח לשבת ולהקשיב עוד לברבוריו חסרי
השחר של הגבר הנוראי ההוא.
הוא סבב את בניין ההנהלה כשלוש פעמים לפני שצעד פנימה וניגש אל
הפקידה החביבה, שהייתה יכולה להיות עוד יותר מכך אם היית מציע
לה ארוחת ערב, וביקש לראות, "את מר ולנטיין, בבקשה."
הפקידה חייכה אליו ודיברה באינטרקום בעודה מושכת את תנועות
ידיה בצורה איטית שהייתה אמורה להיות מפתה, אך עיצבנה את טוני
עד לעמקי נשמתו.
"מר ולנטיין יראה אותך עכשיו," אמרה ועפעפה בעיניה לעברו. טוני
התעלם ממנה וחצה את המסדרון אל המשרד של סגן מנהל בית הכלא.

סמואל התעורר מחלום מטריד שכלל מראות מילדותו.
היו אלה מראות של אביו, אמו, הילדה בעלת המשקפיים בה התאהב
כאשר היה בכיתה ב', ואפילו הבריון שהציק לו בהיכנסו לחטיבת
הביניים. כל מה שזכר מהחלום היה שכולם חברו נגדו ורדפו אותו
לאורך סימטה חשוכה שבקצה המרוחק שלה היבהבו ללא הפסק אורותיה
של מכונית משטרה.
אך הוא מיהר להתנער מקורי השינה ועמד על רגליו. לפני שיכול היה
להבחין במתרחש סביבו הוא עמד לפני סורגי הפלדה האפורים, וראה
בקצה האולם הקטן דלת כבדה אשר מאחוריה, ידע, משתרע לו המסדרון
האימתני שבו יובילוהו רגליו עד לדלת כבדה נוספת - כמו זו -
שבצידה השני נמצא החדר בו כבר ביקר. החדר האחרון.
"וכאן," נזכר שוב בקולו של ד"ר הווארד, "אתה תשכב בצורה
נינוחה, עד לרגע הגורלי..." שיעול קטוע שנשמע כמו צחקוק מלגלג
פרץ מפיו של הדוקטור והיה כקול עורב צרוד. סמואל לא יכל שלא
לחוש בצמרמורת שאחזה בעמוד השדרה שלו, והרגיש, כמה מפתיע,
כאילו החבל נכרך על צווארו.

בעוד הוא מהרהר בדקות הנוקפות ומתרכז בספירת השניות סוהר צעיר
פתח את דלת הסורגים הקבועה במסגרת רק במאמץ קל, ואור מסמא נדלק
לפתע באולם הקטן וסנוור את סמואל שקפא במקומו ולאחר כמה שניות
נרעד ופסע כמה צעדים לאחור, נתקל בגוף מוצק שלא היה אלא הסוהר
שעמד כעת מאחוריו ודחף אותו קלות קדימה. רגלו חצתה את המפתן
ובעוד הוא מרגיש כיצד הקור חודר לעצמותיו וחש באיוורור עדין
אשר הגיע ממקום כלשהו ומכה על פניו. הוא החל לפסוע על גבי
הריצפה הקרה, כאשר כסיות הבד הדקות שניתנו לו לא משמשות מגן
בפני הכפור הצורב שליחך את כפות רגליו. המסדרון שהשתרע מעבר
לדלת האולם נדמה להיות מנהרה ארוכה וחשוכה, על אף שהתאורה בו
הייתה חזקה דיה כדי לבאר כל צל.
כל צעד מצעדיו, ידע, מקרב אותו עוד יותר אל עומקה של המנהרה -
אל תחתית הבור שהייתה כה קרובה, אך עם זאת כה רחוקה.
הדלת בקצה המסדרון כמו לא התקרבה כלל, ונותרה רחוקה, לועגת לו
דומם. היה זה כפי שחלם לפנים - שהנה הוא הולך את צעדתו
האחרונה, אך אינו מגיע לעולם אל קיצה.
היש דבר יותר נורא מזה? שאל את עצמו. הרי הדבר היחידי היותר
גרוע מלשכב על המיטה ולהמתין לזריקה, הרי זה ללכת אליה, ולעולם
לא להגיע.
כאשר אתה יושב וממתין לזריקה הגורלית, לא נדרש ממך להזריק
אותה, אך כאשר אתה הולך במסדרון, כמו מבקשים ממך להזריק לעצמך
את הרעל. להפעיל את גופך בכדי להגיע אל הקץ הממתין בסוף הדרך.
וסמואל כבר לא היה צעיר.
אדם בן שישים שנה, שנמק ונרקב בכלא במשך יותר משליש מחייו, היה
כעת כמעט על סף תחינה שירשו לו להכנס אל חדר המוות ההוא.
מי יכול היה לשער שעל פסק הדין יובאו לא שניים ואף לא שלושה,
וגם לא ארבעה - אלא חמישה ערעורים! ערעוריו שלו כמובן נראו לו
לגיטימיים, אך הרצון הבלתי נלאה של המדינה לרצוח אותו נדמה לו
קטנוני. נראה היה שהגורל החליט למתוח אותו עד לקצה גבול האפשר.
כמובן, במידה וסמואל האמין בגורל.
פעם, נזכר בערגה, כשהיה בן 11 בלבד, הגיע למסקנה כי אין הגורל
קיים.
הו, הייתה זו שנה מאושרת! הוא לא יכל לזכור עוד שנה בחייו שנטל
החיים והקיום הורם מכתפיו כמו בשנה ההיא. מוזר חשב, דווקא כאשר
הגורל קיים אתה אמור לשים את מבטחך בו ולתת לו להוביל את הדרך,
אך דווקא כשהאמין שאין הגורל קיים הוא חש שחרור אמיתי
בהחלטותיו וחופש מהפנט. על אחריות למעשיו לא חשב כלל, אבל הרי
היה רק ילד.
ועתה, כאשר צעדיו היו קשים מנשוא, מאחר ורגליו לא התרוממו עוד
בקלות מעל הריצפה, ידע סמואל כי מעולם לא נפטר מהנטל ההוא,
ושאותו רגע שנראה לו כרגע של הארה, למעשה היה רגע של אשלייה.
וככל אשלייה אחרת, גם זאת הגיע אל סיומה והתנפצה לרסיסים.
נשמעה חריקת צירים, והיה זה הקול השמיימי ביותר ששמע מעודו.
הוא עמד לחצות את המפתן, הוא ידע שבעוד דקות ספורות הכל ייגמר.

אך אז, ברגע שכף רגלו הרגישה בפעם השישים ואחת את קור הבלטות -
הוא ספר את הצעדים במדוייק - הרגיש סמואל כאילו נוזל סמיך וחם
מתפוצץ בקרבו, וכאשר לא עמד בזאת יותר - המראות לעיניו הטשטשו
והוא התמוטט אל תוך חשכה אפופת שלווה.

ידיו של טוני הזיעו כאשר פתח את הדלת המסורגת, וכאשר התייצב
מאחורי האסיר ראה בבהלה שהלה נסוג מעט לכיוונו והושיט את אלתו
לדחוף אותו מעט.
לרגע חשב שדחיפתו הייתה יותר מדי בשביל האסיר הזקן, אך לאחר
כמה רגעים נרגע.
היה זה מוקדם מדי להירגע כפי שהתברר.
הוא לא הספיק לעבור את כל מרחק המסדרון, שנראה לו קצר מדי,
והאסיר הזקן התמוטט לפניו. הוא קרא במכשיר הקשר שאסיר נפל,
ושהוא מבקש עזרה רפואית.
איש לא ענה.
הוא ראה, כמו בהילוך איטי, שני סוהרים רצים לעברו ומעמיסים את
סמואל רוברטס על אלונקה קטנה שהובאה מתוך חדר ההוצאה להורג,
והייתה אמורה לשמש להעברת הגופה המתה.
הוא רץ לצד האלונקה וחיכה במגרש החניה לבואו של האמבולנס שהגיע
כעבור כשבע עשרה דקות - יותר מדי זמן, לטעמו - והנהג ושני
צעירים נוספים העבירו את רוברטס אל פנים הרכב.
"סע איתו," שמע טוני את קולו של ריק ולנטיין מאחוריו, ובלי
יכולת לחשוב הרבה, קפץ על האמבולנס. "תודיע לי מה קורה." הוא
עוד הספיק לשמוע את ריק מבעד לדלת האמבולנס.

רות החליפה את חברתה, ונשארה תורנית למשמרת הלילה בבית החולים.

היא ישבה בתחנת האחיות בחדר המיון ועיינה בכתבה שטחית על
דוגמנית ידועה, ותחושת בחילה הציפה אותה כאשר המשיכה וקראה.
בלי להרגיש בכך, היא החלה למולל באצבעותיה את שולי החלוק
שלבשה, וכאשר שמעה את צפירת האמבולנס כבר היה הבגד קמוט
לחלוטין.
רות מעולם לא יחלה למישהו להיפגע בצורה כלשהי, אך באותו רגע
היא שמחה על כך שמישהו אכן זקוק לעזרה רפואית.
היא צפתה בשלושת הגברים הנכנסים, והעיפה מבט בחולה. על אף
שמוחה היה צלול, שיערה רות שהשעה המאוחרת השפיעה עליה מעט,
מפני שהאדם השכוב על האלונקה נדמה היה ללבוש מדי אסיר, ואילו
אחד משלושת הגברים נראה כסוהר.
הדברים התרחשו סביבה במהירות, והיא מצאה את עצמה מדברת בטלפון
עם ד"ר קמרון, מסבירה לו כי אסיר מבית הכלא הגיע וכי הוא זקוק
לטיפול מיידי.
ד"ר קמרון הגיע כעבור פחות מדקה והביט באיש השוכב.
"זה סמואל רוברטס," קבע חד משמעית.
"כן," אמר הסוהר, "נראה כי הוא קיבל התקף לב."
לאחר בדיקה קצרה הובילה רות את המיטה עם האסיר בעקבות ד"ר
קמרון, כאשר הסוהר הולך במהירות לצידה.
היא בחנה את צדודיתו של הגבר הצעיר, והחליטה כי הוא נאה
בהחלט.
"מיהו סמואל רוברטס?" שאלה רות בזהירות את הסוהר.
"את לא מכאן, הה?" שאל בחיוך.
"לא," הודתה.
"סמואל רוברטס הוא נידון למוות." אמר בפשטות. "למעשה הוא אמור
היה למות לפני  כחצי שעה." לאחר שחלף ההלם הראשוני, רצתה רות
לשאול עוד, אך חשה שאין זה מן הרצוי. לא הזמן ולא המקום היו
מתאימים.
הם הגיעו לחדר טיפולים מס' 3.
"הישאר כאן," אמרה לסוהר, אך לפתע חשה את זרועו של ד"ר קמרון
על כתפה.
"זה בסדר, רות," אמר, "למר בקסטון יש אישור להיכנס, במידה
וירצה."
רות הביטה בפליאה ברופא, ולאחר מכן בסוהר. זו הייתה לה הפעם
הראשונה שנתקלה במקרה כגון זה.

מייקל קמרון הכניס את המיטה לחדר הניתוח. הוא הורה לסוהר הצעיר
להתיישב על כיסא סמוך לקיר והביט במשטמה בגוף ששכב על שולחן
הניתוח.
'סמואל רוברטס - רוצח'. זו הייתה תחושתו היחידה לגבי האדם
שחייו היו נתונים בידו.
"דוקטור?" שמע את האחות התורנית אומרת. היא חמודה, חשב, חבל
שהיא צריכה להיות כאן. כל כך צעירה.
"הוא ימות עוד כמה דקות אם לא נעשה משהו..." מלמלה האחות
ברעד.
"כן..." אמר מייקל, עודו שקוע במחשבות. שתי אחיות נכנסו לחדר,
וניצבו מעל לחולה.
מה אני הולך לעשות? חשב בייאוש הוא המטופל שלי, אבל - והוא לא
סיים את קו המחשבה הזה.
"ד"ר קמרון..." החלה רות בשנית, קוטעת את הירהוריו.
מייקל הרים ידו לעצור את דבריה.
"שובי לתחנת האחיות, רות, את לא נחוצה כאן," אמר, ולאחר רגע
הוסיף, "אתה יכול ללוות אותה מר בקסטון?"
הסוהר הנהן, וקם ממקומו. רות נלוותה אליו והם פסעו אל מחוץ
לדלת.
כל היסוס היה קריטי, ידע מייקל, כל דקה הייתה חשובה. אך הוא,
עומד בלא יכולת לנוע, לא ידע כיצד יגרום לדקה הזו להיראות
חשובה בעיניו.
האחיות בהו אחת בשנייה בהיסטריה קלה, ומייקל הרים את ידו
להרגיע אותן.

             
טוני הביט באחות הנמוכה וחייך. היא נראתה נחמד.
היא לא הייתה רזה במיוחד, אבל חמודה בהחלט. הוא קם ממקומו
וניגש אל הדלפק.
"מה דעתך על כוס קפה?" שאל.
"לא עכשיו," אמרה רות, "אני - לא בא לי לשתות קפה עכשיו."
"לא התכוונתי עכשיו." ענה טוני, רציני לפתע.
"אה," מלמלה,  "למה לא ארוחת ערב?" אמרה בסרקסטיות מכוונת, אך
הסוהר הנאה כנראה לא קלט את נימת קולה.
"אם זה מה שאת רוצה - ארוחת ערב זה יהיה." אמר.
לפתע עמד מייקל במסדרון.
"ובכן, דוקטור?" שאל טוני.
"עשיתי ככל יכולתי. הוא הגיע במצב קשה מדי. הוא כרגע במצב של
קומה. צמח, אם תרצו. הסיטואציה חמורה ואי אפשר לדעת אם הוא אי
פעם יתעורר." פניהם של טוני ושל רות הרצינו מיד.
שתיקה עמדה באוויר במשך דקות ספורות שנדמו להיות נצח.
מחשבות רבות חלפו במוחה של רות. היא לא ידעה כיצד לבטא אותן,
או מה היא בדיוק רוצה להגיד. אולי היה זה השקט הנורא שהניע
אותה לבסוף לדבר.
"לא ניסית אפילו להציל אותו," האשימה בהיסוס מה, לא בטוחה האם
היא מסתייגת ממצבו של הרוצח או לא. "וגם לא יכולת לתת לו פשוט
למות, אה?" מייקל משך בכתפיו והביט בטוני במבט חלול וריק.
"מוות טוב מדי בשביל חלאה כמוהו." אמר.
טוני הרגיש כאילו עולמו הזדעזע. מה עכשיו? מה אני אמור לחשוב?
הוא ניסה למצוא סדר בשטף המחשבות שגאה בו וגרם לדם להלום
ברקותיו.
"אתה... לא הייתה לך זכות," אמרה לפתע רות בקול יבש ומעשי.
"אני אתמודד עם מעשיי בבוא היום." לחש מייקל והביט באריחי
הרצפה, שנראו לו לפתע כהים יותר מתמיד.
הוא הסתובב ופסע לאיטו במסדרון הריק כשעקביו נוקשים על המרצפות
החלקות.

ובעולמו של סמואל רוברטס הוא המשיך לצעוד במסדרון הארוך והדלת
שבקצהו נשארה מרוחקת ובלתי מושגת לעוד שנים רבות אחר כך.