בדקה הזו, שכולם עומדים בשקט, משפילים את הראש וחושבים, אני
חושבת איך החיים היו נראים אם היית כאן איתי. חי עם סבתא בבית
חיים שקטים ומאושרים.
סבא, היום בפעם הראשונה באתי לבקר אותך, באתי לבית החדש שלך.
הרגשתי קרובה אליך יותר מאי פעם, יותר מאשר הדקה הזאת, שאני
בשקט וחושבת עליך.
והדמעות, הדמעות לא מפסיקות ליפול. היום להיות בלעדיך, כואב
יותר מהחיים עצמם.
אתמול חלמתי שאתה בא לבקר אותי, בא לחבק אותי, אבל הפנים שלך,
הן היו מטושטשות. רק את ידך ראיתי, בזרועות פתוחות אלי.
אני רוצה להאמין שאתה שם למעלה, שומר עלי ובגלל זה אלוהים לקח
לי אותך עוד לפני שהספקתי להכיר אותך.
אלכסנדר, סבא, גיבור שלי, בדקה הזאת אני מתגעגעת אליך הכי הרבה
מכל הדקות שעוברות בחיי.
אני מבטיחה, כשיגיע גם תורי אני ארוץ לחבק אותך, אך בנתיים,
בכל שנה, בדקה הזאת הייתי רוצה לא לבכות, לא לבכות על הגיבור
שלי. אך הדמעות... אח הדמעות... הן לא עוצרות, הן דוקרות את
ליבי.
היום, היום זה שונה. אני כבר יודעת מה קרה לך סבא. ולא משנה לי
למה ואיך. אתה תמיד תהיה הגיבור שלי, סבא שלי.
אני רק רוצה שתדע ותזכור, שלמרות שלא הספקתי להכיר אותך,
אני אוהבת אותך.

אוהבת, חושבת ומתגעגעת...


זו הפעם הראשונה שאני כותבת על סבא שלי ז"ל. זו הפעם הראשונה
שהכאב שלי יוצא החוצה, זו הפעם הראשונה שביקרתי אותו ושמעתי את
הסיפור שלו.