עיניים אדומות מבכי.
כמה פעמים זה כבר קרה לכם? פעם? פעמיים? שלושה..? אז זהו , לי
זה לא קורה הרבה. אולי פעם ב... כשנשבר לי מהכל.
הפעם האחרונה שזה קרה לי , הייתה לא מזמן. כשאמרו לי "לא". אל
תבינו לא נכון! אני לא ילדה מפונקת ואני מסוגלת לקבל "לא". אבל
זה היה בלתי נסבל! היו חייבים לסרב לי דווקא על הדבר שהכי חשוב
לי! דווקא על ..אהבת חיי! ואני לא מדברת על גבר.. ולא נער ולא
שום דבר, אני מדברת על המקום הזה שרציתי ללכת אליו
ולהתחבר לכל דבר..לאנשים, לאווירה , וכמובן..בעיקר למוזיקה.
זאת בעצם הייתה הסיבה שרציתי ללכת לשם..המוזיקה. הדבר היחיד
שמחזיק אותי בעולם הזה. טוב, אולי לא היחיד, אבל בהחלט העיקרי.
המוזיקה שאני מתחברת אליה והמוזיקה שאני כלכך אוהבת והמוזיקה
הזאת. ואל תשאלו איזה סוג, זה לא חשוב עכשיו.
חברים שלי מכירים אותי. כולם בטח חושבים שזאת עוד אחת מהגחמות
שלי.. עוד אחד הדברים שבאים ועוברים לי. אני ידועה בתור ילדה
עם שגעונות. ואני לא ילדה! אני לא קטנה! אני יודעת מה אני רוצה
מהחיים שלי. אני תמיד יודעת.. אבל ברגע שאמרו לי על זה "לא"
נשברתי.. וזה לא היה "לא" עם הסברים..זה היה "לא"! חד וחלק!
רציתי למות.. כן, אני לא מתביישת להגיד את זה. רציתי למות.
חשבתי שאף אחד לא מבין אותי.אז מה אם זה "רק מוזיקה"? זה
המוזיקה שלי! זה האהבה שלי! והם לא מבינים...אף אחד לא
מבין....
היו לי הרבה מקריי בכי של "עיניים אדומות" אבל זה היה היחיד
ששבר אותי לחלוטין. כי בו ידעתי שזה בדיוק מה שאני רוצה
וצריכה..
האהבה הכי גדולה שלי.