הדמעות הציפו את פניי,
כבר הרבה זמן שלא בכיתי ככה.
מהבוקר הרגשתי את הדמעות מתמקמות שם.
מתמקמות אך לא זולגות. כאילו תקועות.
בכדי להכאיב יותר.
מרגישה אותן שם, בעיניים, אך הן לא זולגות.

איבדתי אותם.
את כולם.

מרגישה ריקנות.
מתקשרת לחצי עולם,
לא רוצה להיות לבד לרגע.
אך כלום לא עוזר.
רק אחד יכול לעזור לי אך זה לא מספיק לי.
מדברת איתו, צריך לנתק...
עם חיוך על פניי, רק בזכותו
עוד פעם אומרת "תודה",
והוא משתגע.
לא מבין על מה.
אז המונולוג נכתב כדי שתדע... שתבין...
על זה שתמיד, לא משנה מה יקרה,
לא משנה כמה נתרחק, בשיחת טלפון אחת.
שיחה אחת של שעה, חצי/רבע שעה ואפילו דקות מעטות אתה מסוגל
לעלות לי את החיוך הזה שלאחרים כל כך קשה לעלות ולפעמים בלתי
אפשרי...
תודה.
אבל למה? למה עדיין ישנה ההרגשה שאיבדתי הכל, ושגם אותך אאבד.
אני פשוט יודעת שמתישהו לא יהיה כבר אף אחד שיצליח לעשות זאת.
ומה אעשה אז? מה יהיה איתי? אם כבר עכשיו כשיש לי את זה, כשיש
לי מישהו שמצליח לעודד, אני לא מסתפקת בזה.
והדמעות זולגות ולא מפסיקות.
ואני חשבתי שהפסיקו.
שהן לא יחזרו עד עוד הרבה זמן.
טעיתי... כרגיל. ואני חשבתי שהסבל הכי חזק, הכי גדול, הכי נורא
כבר עבר. טעיתי, שוב...
מרגישה נורא ולא יודעת מתי זה יעבור ואיך.
אך יודעת עמוק בפנים שדברים לא יחזרו להיות כמו שהיו.
ויכולה להגיד רק תודה לך, שבזכותך עדיין קיים החיוך הזה
ועל זה שאף פעם הדמעות לא היו בגללך.
תודה!!!


אני יודעת שזה לא מראה עד כמה אני מודה באמת ושאלו רק
מילים... אבל בנתיים זה מה שיש לי לתת.

אתה יודע מי אתה... !love you
20.10.03