"אתה מבין?! זה לא בגלל שאתה לא נחמד או משהו כזה...", היא
אמרה במין פחד להביע את המילה אהבה.
"אני יודע", חייכתי חיוך מאולץ והרכנתי את ראשי לכיוון החומה
הזעירה שישבנו עליה. נדמה היה שהאבנים הדבוקות לחומה רופפות.
שתיקה.
ראשי נטה מעט לשמאל כשהתחלתי לדבר.
"בלי שום קשר למה שאמרת עכשיו ועל מה שדיברנו ביום ראשון. לא
רציתי לומר לך את זה ביום ראשון כי לא רציתי לבלבל אותך ולגרום
לך להחליט את ההחלטה הלא נכונה... ולא הייתי בטוח בעצמי."
חיוך עלה על שפתיי, חיוך שהגיע ישר מהלב. העיניים מעט סגורות
היו, בדיוק כפי ששרית הייתה עושה כאשר היינו מתנשקים ומתרחקים
זה מזה כאילו יצאנו להפסקת הרבעון.
שם, בזווית פיה המעוגל קמעה, בין נחיריי אפה הקטנות והחמודות
מעל ללחיי הברבי המושלמות הצבועות קבע אדמדם. שם הבטתי בעיניים
הצחקניות שנעצמו להן מעט, נהנות מן המגע הבלתי פוסק של ידיי
בגופה.
עיניי עצומות היו, לכיוון מושב החומה כמובן. מדמיין את לטיפות
הידיים, את פיתולי הלשון, את היד המתכווצת על חזי.
רעד של תשוקה חלף בזרועותיי.
רציתי אותה, רציתי להעביר אליה את כל תחושות האשם שהיו לי.
רציתי למשוך אותה אליי, להצמיד את שפתיי לשלה ולחבק אותה כל כך
חזק עד שהיא תידבק לגופי ולא תעזוב אותו אף פעם, ושתמאן לעשות
זאת.
פקחתי את עיניי.
הסתכלתי עליה במבט חטוף ואז העזתי והרמתי את עיניי.
"אני אוהב אותך והתאהבתי בך מהרגע הראשון שראיתי אותך לפני
שנתיים".
התרכזתי בעיניים האלו, שלא עזבו אותי לרגע אחד, אפילו לא
בשנתי.
ידי הימנית נשלחה להעביר את הרגש, אבל נשארה במקומה. בשניה של
היסוס, ליטפתי את שני לחייה וסנטרה.
"השבוע האחרון היה לי גיהנום. לא יצאת לי מהראש גם לא לשניה,
גם לא כשאמרתי לאבא שלי מה שאמרתי לו. זו את שהתקוממת בליבי
ונטעת בי את זרעי הסלחנות והפתיחות. אך זרעי הפתיחות לא
הספיקו. בדיוק כמוני."
המחסומים שנבנו בליבי, רב תודות לאבי, הביעו את התנגדותם במקרה
זה.
את תחושת הקירבה העצומה שהייתה לי אליה לא יכולתי להביע
במילים.
לאחר חיפושים מתמידים בחיי אחר הגדרות לכל דבר קיים ולא קיים,
את שרית לא הצלחתי להגדיר.
בפעם אחרונה זו, לא הייתי צריך לדעת כיצד להגדיר את הרגשות.
דמיינתי אותה יושבת לצידי במכונית, בספה צופים בסרט, בטיול
להרים עם חברים מהצבא, שמקנאים בי שיש לי שרית כה יפה וכה
עדינה. עם הילדים בארוחת הבוקר, כשאני מאכיל את בכורינו.
במיטה כשאני מעביר את ידיי המעסות על פלג גופה העליון לכל
אורכו ורוחבו.
"יש לי צבא... אתה מבין?!", עיניה התכווצו לרגע ונרפו חזרה.
"אני מעריכה אותך, באמת. ואתה מאוד חשוב לי", אמרה ללא היסוס.
אבן החול נשמטה מידי, התנתקה מתושבתה ונפלה ארצה לצידי החומה.
ליבי דחק בי להמשיך, אך ההיגיון עצר מבעדו. קיבע את הדמיון
בעזרת אזיקים - שלא יוכל להתפרע. האמונה בליבי לא שקטה ולא
נגרע ממנה.
שרית איננה מתכוונת להתנשא, גם לא לגרום לתחושת אשמה. ההיפך
הוא הנכון, שרית היא אדם שלא מסוגל לראות אדם אחר נפגע, אפילו
אם האמת המרה והבריאה לבדה היא שקמה על יוצרה.
היא תעדיף לעוות את האמת מעט, כאילו דיברה אליי דרך שנאי,
שהקטין את עוצמת המתח בינינו.