אני זוכר שלא תמיד הייתי כזה,
הייתי ילד רגיל, אבל עם הזמן, לא, כן,
הם הפכו אותי לכזה, עם כל הבוגדנות
וחוסר האיכפתיות שלהם, זה הכל בגללם,
אז עכשיו אני מתנקם, ככה זה מתחיל,
אחד אחד, והמחשבות כבר לא מסתפקות בזה,
השפיות כבר לא שחורה ולבנה כמו שהייתה פעם.
אני עוד מעט הולך, אבל עד שאני אלך,
הם כולם ילכו לפני, הם, כולם...

פעם הייתי בסדר, "עכשיו כבר לא", היא אומרת,
אבל מי היא שתחליט מה בסדר ומה לא,
מי הם שיעשו את זה, אם הם ידעו
להבדיל בין טוב לרע הם לא היו עושים לי את זה,
הם לא היו גורמים לי להגיע למצב כזה,
אני שונא אותם, את כולם, במיוחד אותה,
אבל זאת לא אשמתה, בעצם זאת כן,
או אולי לא... זה הכל כל כך מסובך...
אבל מאוד פשוט.

ילד רגיל, שגדל בבית רגיל, עם משפחה
רגילה, וחברים רגילים, למד בבית ספר רגיל,
והיו לו חיים רגילים. איך זה קרה? זאת השאלה?
הכל היה רגיל מדי, החיים הפכו להיות
חסרי משמעות בשלב כלשהוא, אז הוא התחיל להשתגע,
ולאט לאט, הכל השתנה,
הצלילות כבר לא מה שהייתה פעם,
המחשבות משתנות, ילד קטן שחשב על החיים
בתור כיף ומשחקים הפך לנער
מעורער, שאולי הוא השפוי היחיד בעולם משוגע שכזה,
שחושב כל הזמן על מוות ומחשבות אובדניות הן
חלק משגרת היום יום שלו, התמימות נזלה
ממנו והלאה, והתאדתה באוויר, וכל מה שנשאר עכשיו,
הוא חלום על עולם שבו הרצח הוא שגרה
ואין בכך כל פסול, והתעוררות לסיוט שבו
הרצח הוא שגרה וזה לא בסדר.