האמת אני לא רוצה לכתוב את זה!
אני לא רוצה להזכיר את זה בכלל! לא רוצה לדבר,לשמוע או לעזור
עם כל דבר שנוגע, שנושם,שמתקרב,שרומז,שניתקל... אפילו סתם,
אפילו בלי משמעות אפילו על טעות.

אבל בכל זאת:

"תיסתכלי על זה ותגידי מה את חושבת" לחשה לי.
כרמן צרודה.
בגלל זה היא לוחשת.
אולי צרחה עלינו יותר מידי בזמן האחרון.
זה מצחיק... אבל מסכנה.
"לא יודעת..." אמרתי
ניסינו לחשוב ביחד איזה שינויים לעשות בתרגיל. ואיך אני אעשה
את הרצף אלמנטים המפגר הזה.
היא לקחה את החישוק... ניסתה משהו. די יפה.
הסתכלה עלי לתגובה. הגבתי בכמין כן/לא.
ניסיתי בעצמי אבל... לא. זה מכוער וקשה.
"מה אם זה?" הראתה לי משהו קצת דומה.
"אממממ אהבתי את הקודם יותר" ולפני שניה אמרתי שזה מכוער.
"כן גם אני" חייכה.
עשיתי את התרגיל פעמיים עם המוסיקה. לא רע. דווקא יוצא די
בסדר,
השינויים מתאימים.
"טוב קפלי את הדברים ותעשי מתיחות. ותעשי אותם כמו שצריך... את
לא עושה אותם נכון ויהיו לך בעיות רציניות". אמרה. כמובן שכל
זה בלחישות.
הינהנתי. הינהון של רצינות כזאת. לא יודעת מאיפה זה בא. אבל זה
תמיד בסביבתה או סביב אווירת ההתעמלות.
"טוב. קראי לבלה לפה שאני אצעק עליה קצת."
האמת שמייד ידעתי במה מדובר. אבל לא ניראה לי שהיא תוכל לצרוח
עליה... היא הרי צרודה.
אז צעקתי במקומה... "בלה!!! כרמן רוצה לצעוק עליך. לכי אליה!"
התפקעתי מצחוק כשכולם ביחד איתי על הריצפה.
אבל בסוף זה נגמר לא מצחיק.
כרמן דיברה עם בלה כמה דקות בצד. ואז: "כולם בואו לפה".
כולם הלכו התישבו על הריצפה לרגליה.
"גם את גברת צעירה" אמרה לי. עוד ניסיתי להתחמק וכנראה ששמה
לב. "נו תתיישבי כאן". הצביעה על הריצפה. "אני כבר יודעת"
אמרתי לה תוך כדי שמשהו רע ניכנס בי ברגעים האלה.
"תשבי!!!" התעצבנה.
התישבתי.
"בנות... לעולם אל תחשבו שאני טיפשה. בכל דבר שקשור לרפואה אני
יודעת הרבה מאוד... ואני שמה לב לכל שינו קטן אצלכם." היא אמרה
את זה די מצחיק. היו כאלה שצחקו  וגם אני קצת... אבל צחוק חצי
מזוייף כי הישתלט בתוכי הרגשה רעה שהתחיל להפריע. הפסקתי
להקשיב אבל שמעתי. הסתכלתי הצידה ולכל כיוון אפשרי עד לתזוזות
-בעצם לחץ.
אז קמתי.
היא המשיכה "בלה רצתה לרדת במישקל אז היא אוכלת מעט מאוד.
ובגלל זה היא עייפה והעור שלה ניראה כמו עור של זקנה!" עצרה
ריגע לחשוב והמשיכה: "בנות אתם לא מבינות כמה חשוב שתאכלו
נכון. אתם לא יודעות כמה השרירים שלכם נהרסים. אתם מצפות לקבל
ציון גבוה ומדליה כשהגוף שלכם לא מקבל את מה שהוא צריך." היתה
שתיקה לשניה. ואז היא היסתכלה אלי.
"בואי לפה"!!! קראה לי.
צמרמורת קרה עברה כמו זרם של קרח דרך הרגלים עד לראש שלי.
"לא!!!!!" צעקתי.
בפעם הריאשונה שהיא אומרת לי משהו מובהק כל כך ואני אומרת לה
לא! שהאינסטינקט הפנימי פשוט יצא ככה חופשי בלי היסוסים בלי
חשבון. פשוט יצא לא!
"בואי לפה עכשיו!" דרשה
"לא רוצה!!!" דמעות קלות הרטיבו טיפה את העניים. אבל לא
בכיתי.
"בואי אמרתי לך"!!!...היא הלכה אחרי תפסה לי את הזרוע ומשכה
אותי אחריה. "הגברת הצעירה הזאת כאן לפניכם. רצתה לרדת במישקל
אז היא הפסיקה לאכול. היא היתה סמרטוט מהלך. קפיצה אחת וכבר
היתה  על הריצפה עם הלשון בחוץ. תסתכלו עליה עכשיו...עכשיו
שהיא אוכלת והיא בריאה, יש לה שרירים כמו אבן, והעור שלה בריא.
ותיראו את בלה..."
האמת שמעבר לזה לא שמעתי כלום יותר. רציתי להתחמק ולא לדבר
יותר עם המאמנת שלי לעולם אבל היא תפסה אותי חזק ולא יכולתי
להמלט מהציפורניים שלה.
נשארתי ככה עד שסיימה לדבר ושיחררה את כולם ללכת הביתה.
כמובן פנתה אלי "למה את כועסת?"
הסתכלתי אליה בעניים בחצי חיוך ורק אמרתי "את רעה. את כל כך
רעה". היא חיבקה אותי חזק לפני שסיימתי לומר שוב "רעה!"
חיבקה את החיבוק הכי אמיתי ואוהב שקיבלתי ממנה עד עכשיו.
"למה אני רעה? כי אני גאה בך?"שאלה אותי רגוע מאוד.
"לא את רעה כי הכרחת אותי להקשיב לדברים האלה".
"נכון... אז מה?"
"את יודעת שזה נושא כואב!" כעסתי.
"כן אבל את לא יכולה לשים אותו מתחת לשטיח נכון?"
לא עניתי.
היא חיבקה אותי שוב... חזק... כמעט חנקה אותי למוות.
הסיעה אותי לתחנת אוטובוס.
חזרתי הביתה עם משהו כבד.
כועסת.
נכנסתי למיטה כועסת.
בכיתי ולא הבנתי למה אני כל כך כועסת?
מה עיצבן לי את הצורה?

אני לא יודעת למה הפיוזים קפצו.
מה שאני כן יודעת...יודעת בוודאות ובבירור דבר אחד.
זה כל כך עבר.