עוד קטע שכתבתי בעת המסע לפולין של בתי הספר התיכוניים.

אני משוטט ברחובות הצרים. פעם היה כאן מחנה. עד עתה ידעתי את
זה. כעת- התחלתי להרגיש את זה.
זה התחיל בשלט. 'ארבט מכט פריי'- קראתי. ואז- רטט קל מוחש
בבטן. וככל שקרבתי יותר לאותו השלט, כך פרץ הרטט מהר יותר
מגבולות בטני, ויתר איברי גופי החלו לרעוד.
אותה תחושה בלתי מוגדרת טיפסה אט אט על גופי והעבירה בי
צמרמורת בעוד אני עובר תחת אותו שלט מקולל.
וכעת- אני בפנים. כעת- אני מנותק. אני בעולם אחר. עולם סגור
ומנוכר, קר וקודר.

אני משוטט ברחובות הצרים. הרטט העובר בגופי אינו מרפה. אני
מביט סביבי ומולי נמצאת עיר רפאים. לפני בניינים ישנים האוצרים
בתוכם אין-סוף סיפורים, חלקם ידועים וחלקם לא. מאחרויי- מתקני
תליה, משרפות, תאי גזים. הכל נטוש. העץ שבור, המתכת חלודה,
והכל איננו עוד. כך זה נראה ממבט ראשון, לפחות.
לפתע, ריח עשן מזדחל אט אט לאפי. לרגע עיני נעצמות ואני חש את
העשן בתוכי. ואז אני פוקח אותן שוב. אני מסתובב במהירות. מאין
זה מגיע? ואז- עיניי קולטות את הארובה. הארובה של תא הגזים
מאחוריי. אני מתקרב באיטיות. עשן שחור וסמיך פורץ ללא הפסקה
מהארובה. וכעת- בעוד עיניי רואות את הענן השחור המגיח מתוך
הארובה ואפי חש אותו, אוזניי שומעות לפתע צעקות. צווחות אימה
מצמררות המגיחות מתוך התא. וביניהן- בכי של תינוק, אנחתו
העייפה של זקן, זעקותיה של אם.
ואט אט, גוועות להן הצווחות. וככל שנשמעות פחות צווחות כך
הזעקות הנותרות נשמעות חזק יותר.
גפ אני רוצה לצעוק! אך כל שיוצא מפי... היא לחישה חרישית.
לחישה חסרת אונים.
העשן ממשיך לפרוץ מול עיניי ודמעות עולות בהן בעת שהעשן צורב
אותן באיטיות. הריח באפי רק מתחזק. אוזניי רוטטות וגם לבי לשמע
הצעקות הבודדות שנותרו, שכל אחת מהן כרעם המפלח יום בהיר. אני
מנער את ראשי באימה, עוצם את עיניי בחוזקה. ואז... דממה. עיניי
נפקחות בחשש. שוב הכל נטוש. נעלמו הצעקות. נעלם העשן. רק
הארובה נותרה.

אני משוטט ברחובות הצרים, חוךף לצד הבניינים. "בלוק 5", "בלוק
6", כך אני ממשיך, כמהופנט אל אותם בניינים, ומפעם לפעם מציץ
בחלונות. אולי מישהו מתחבא, מציץ חזרה? לא. אף אחד.
אני ממשיך. זהו מקום יפה, אני מהרהר לעצמי. הרוח נעימה ונושאת
להנאתה עלים הלוך ושוב, מנדנדת את ענפי העצים באיטיות. לרגע
אחד אני שוכח את מה שהיה פעם המקום הזה. לרגע אחד אני תועה אל
הפסטורליות והיופי של המקום.
אני מביט מפינת הרחוב אל צמרתו של אחד העצים. אט אט מבטי עוקב
אחר העלים והענפים, אט אט מבטי יורד אל גזע העץ, ויורד, ויורד,
ופתאום- גדר תיל. ואני נזכר. נזכר שזוהי רק תחפושת. זהו בית
קברות בתחפושת.
אני חוזר לקדרות שאחזה בי קודם. מבטי נע לצידי השני, ושוב
עומדים מולי בתי הדירות של המחנה.
אט אט הצבעים נראים לי חסרי חשיבות. הם זולגים ודולפים לאיטם
עד אשר סביבתי בנויה משחור, לבן וגוונים אפלים של אפור.
אני ממשיך. נדמה לי שאני שומע משהו. רקיעות עמומות, רחוקות
ממני. הן מתקרבות. אלו צעדים. מישהו רץ. הצעדים מתגברים. אני
חושש לסובב אחורה את ראשי אך עושה זאת בכל מקרה. והנה, מולי,
בדרך בין הבניינים, רץ לעברי ילד. איני רואה עוד את פניו, אך
מריצתו אחוזת הטיורף בקלות אני מבין- הוא בורח ממשהו. אני עומד
דומם ועיניי ממוקדות על אותו הילד, בוהות בו בתמיהה. היה אף
נדמה לי שפעימות ליבו של אותו הילד דופקות בעמימות בתוך ראשי.

אט אט דמות הילד מתבהרת מול עיניי. הכל עוד שחור ולבן, אך רגע!
אני רואה צבע! אני רואה צבע על חזו של הילד! משולש אדום משולב
במשולש צהוב.
זהו אסיר יהודי.
ובעודי תוהה לעצמי מבטי שב והתמקד על הילד. על פניו. כעת הן
היו ברורות.
ראשית קלטתי את הזיעה והזוהמה שכיסתה את פרצופו. גם בגדיו היו
מזוהמים, מלוכלכים וקרועים. פניו היו עייפות ומלאות קמטי דאגה
ותשישות, כפניו של אדם מבוגר. כה צעיר היה, ונראה שעבר בחייו
כה הרבה. עיניו הראו שעייף הוא כבר מלברוח. אך הוא ממשיך. הוא
גורר את רגליו בדרך, רקיעה אחר רקיעה, צעדיו הם הקול היחיד
במקום המת הזה.
עיניו. עיניו ספק פקוחות, ספק עצומות. אין להן חיים. הן פקוחות
כי הוא חייב לפקוח אותן. הוא חייב.

כעת הוא כבר מאד קרוב. אני עומד מולו, משתאה, והוא אינו שם לב
אליי. ממה לעזאזל הוא בורח?
הילד חלף כעת לידי. גרגרי אבק ואדמה נדבקים אליי בעת שהוא מפזר
אותם בריצתו. אני מיד מסובב אליו את ראשי וממשיך לצפות. מיד
כאשר אני עושה זאת, אני עוצר את נשמתי כשלפתע קול יריה אימתני
מפלח את האוויר הקר. הקול מהדהד בין אוזניי, בת הקול שלו
ממשיכה להחזיק דומם את האוויר.
אני מביט בילד מתעוות בכאב כאשר דם אדום, כה אדום, פורץ מתוך
גבו. הילד מתמוטט פרצופו נחבט בכביש. דמו שוטף במהירות את
הכביש כאפיק נחל זורם. עיניי קופאות באימה בעודי מביט בילד
המפרפר.
תוך כמה רגעים הוא כבר שוכב ללא ניע על הכביש ומסביבו מעגל
אדום הנובע מגבו. אני מסיט את מבטי לעבר השני של הכביש, לכיוון
ממנו הגיח הילד. במרחק רב, מזווית עיני, רואה אני דמות בלבוש
צבאי צועדת בנינוחות לתוך אחת הסימטאות, רובה בידה.
הדם ממשיך לזרום ושטף הוא את נעליי. אני בוהה בו בקיפאון. הוא
ממלא את כל שדה ראייתי, וממשיך להתפשט. אני מתחיל לטבוע בו עם
מבטי, עיניי חודרות אותו עוד ועוד.
ופתאום- אני מרים את ראשי ומביט סביבי. שוב שדה ירוק, בניינים
אדומים, שמים תכולים. אני מביט מטה. אין דם ואין גופה של ילד
צעיר. אין כלום. כך זה נראה לי לפחות.

ואז אני חושב לעצמי. הרחובות הצרים הללו, אם כן, הם בית קברות
לתחושות.
אך כעת אני חושב לעצמי על אותן תחושות, והנה מול עיניי, הן
קמות לתחייה.
מתוך האדמה, מתוך החלונות, מתוך תאי הגזים, כרוחות רפאים הן
מרחפות אנה ואנה, מקיפות אותי מכל עברי.
פרצופים מבועתים בוהים בי מתוך רוחות אלו. פרצופים קפואי הבעה
הנקברו חיים הנראים כאילו בהבעתם הנוראית בלבד ביקשו לסדוק את
האדמה הקשה מעליהם.
ריח של גז רעיל נודף מאחת. ריח של עשן נודף משניה. ריח של
סירחון ביבים נודף משלישית. וכבר דרך חושיי אני יכול לחבר כמה
קטעי סיפורים של אותן רוחות אומללות ולהרגיש מעט מסבלן.
להרגיש את היריות בגבן, את הגז החונק את אפם, לשמוע את זעקות
אחיהם, להריח את הצחנה מסביבם, לראות את מראות הזוועה שראו,
ולמשש את גופות חבריהם שמוטים לידם.
את כל זאת אני יכול לעשות במידה מספקת כדי להבין- שלעולם לא
אבין.